התאבלות

הי במשך תקופה ארוכה אני שומעת את המושג "אבל"- "עלייך להתאבל על מה שאבד..." וכד'. רציונלית אני מבינה את משמעות המושג, אך רגשית, זה פשוט לא קורה! אולי זה משום שאיני מרפה מהפנטזיות שיש לי לגבי החוויות והמשמעויות שלהן.... זו מין הרגשה כזו שאני מבינה, אך איני מבינה איך לגרום לזה לקרות גם במישור הרגשי. זה מסתבך כשברור לי שאני לא יכולה לכפות על הרגש דבר, ואז נשאלות השאלה- מתי זה יקרה? מה פירוש מושג ההתאבלות? האין מקורו בהבנה כי יש לוותר על....? אני חשה שאני נמצאת במעין מבוי סתום כזה, מנסה ומנסה... ואולי בעצם אני אמורה להפסיק לנסות ולהרפות...? איך עושים את זה? תודה

שלום עמר, במחקרים שנערכו בעשור האחרון לא נמצאה כל הוכחה לכך שעיבוד האבל מסייע. נהפוך הוא: מספר מחקרים הצביעו על כך שדווקא הסחת דעת ותתפלאו, אפילו הדחקה, עוזרים לאדם יותר להתארגן. אולי הידוע שבמחקרים אלה הוא המחקר שנערך לאחר אסון התאומים ב-11 בספטמבר בארה"ב, כאשר עשרות, ואולי מאות, פסיכולוגים צבאו על המוני בני האדם שהיו ברחובות כדי לעזור להם לבטא את רגשותיהם ולמנוע הדחקה. לימים הסתבר שאלה שהדחיקו מצבם היה טוב יותר מאשר אלה שלא הדחיקו. מחקר דומה נערך גם בארץ וקיימת סדרה שלמה של מחקרים היוצאים נגד תופעת ה"נברנות" (rumination), כלומר החיטוט העצמי של האדם ברגשותיו השליליים, אם בעקבות אבל או במהלך דיכאון מסיבות אחרות. ההמלצה שלא לנבור ולהסיח את הדעת נכונה במיוחד לגבי נשים שנוטות לעסוק ברגש ולנבור בו ופחות לגבי גברים שבמילא נוטים לעשות יותר מאשר לדבר או להרהר. בקיצור, קשה מאוד, וגם לא רצוי, לכפות על האדם גישה תיאורטית כלשהי ולפעול לפיה (במקרה הזה הגישה הפסיכודינאמית המחייבת את עיבוד האבל מבחינה רגשית). קודם כל, אם את כל כך משתדלת וזה לא הולך, אז אולי זה לא הדבר המתאים ביותר עבורך, לפחות לא כרגע. ייתכן שאת בנויה כך שכדי להתאפס על עצמך את צריכה להיאחז בשגרה ויגיע גם שלב מאוחר יותר שבו המחשבות על האבל יחזרו אלייך באופן טבעי ובמינון שתוכלי לעמוד בו. כמו בכל דבר אחר, בעיקר בענייני הנפש, אין דבר אחד שטוב לכולם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין