ד"ר רובינשטיין וחברים אחרים בפורום;

רון שלום לכם, יש לי קושי מסויים בכתיבת הודעה זאת; לעולם לא דיברתי על בעיותי עם אנשים אחרים. הבעיה שלי קשורה לעבר; עד גיל 10 כמעט שלא התקשרתי עם אנשים. את רוב ילדותי בילתי בבית, בקריאת ספרים בספריה הביתית. גם כיום, בגיל 17 איני מרבה לבלות עם אנשים אחרים. לעולם לא היו לי חברים, וכמעט אף פעם לא שוחחתי עם אנשים. ועל אף זאת, אני מבין היטב את הקונספציה הזאת, אנשים. אני מחבב אנשים; לצערי - אלו שאני מחבב נמצאים בספרים בלבד. עד כה לא מצאתי עניין בשום אדם 'אמיתי'. נראה כי עולמי הפנימי, מספק את כל צורכיי באשר לצורך בקשר עם בני אדם אחרים. איני מסוגל להבין את האנשים ה'אמיתיים'. הקשר שלי עם הוריי לעולם לא היה טוב, ולפני כשנה (בגיל 16) החלטתי לעזוב את הבית. כיוון שיש לי כישורים בתחום ההיי-טק, לא התקשתי למצוא תעסוקה ולהתחיל חיים עצמאיים. רוב האנשים, אינם רואים בי אדם מוזר. המראה החיצוני שלי טוב יחסית, ואני לרוב מנומס. לעולם לא הפגנתי בפני האנשים איתם עבדתי את רגשותיי האמיתיים, ואף לא את דעותיי האמיתיות. לרוב, אני פשוט אומר לאנשים את הדבר שלדעתי הם מעוניינים לשמוע. הצלחתי להעלות את ההצגה הזאת, של "אני הנורמלי" במשך כמה חודשים. הייתי עובד יעיל מאוד, ושותפיי טענו שהעבודה איתי מהנה. גם הבוס לא חסך מחמאות. ולכן, בתקופה הזאת ראיתי ב'חריגות' (הידועה רק לי) - יתרון. שכן, בזמן שלעובדים אחרים יש משפחה ואנשים, המסיטים את דעתם מה'עיקר', הרי שאני יכול להקצות את כל זמני לפתרון בעיות קונספטואליות מסויימות. לצערי, בעוד - החזות וההתנהגות שלי הלכו והשתפרו; התחושה הפנימית הלכה והדרדרה. הרגשתי שאני מדחיק את אני האמיתי למען Role Playing אשר איני מעוניין בו. לעיתים, הייתי נכנס לדיכאון כבד במשך ימים שלמים - דבר שלעולם לא פגע בפרודוקטיביות שלי. התעלמתי מרגשותיי, והדבר התחיל לגבות מחיר כבד ככל שציר הזמן התקדם. גיליתי שע"י יצירת חתכים בחלקים שונים בגופי אני יכול להגיע לתחושה של הקלה מהמתח, ואף להגיע לתחושה של אופוריה. (במונח' פסיכיאטריים - Self Injury; Self Inflicted Violence). ככל שהמשכתי לפצוע את עצמי, כך ירדה ה'יעילות' של תהליך זה. אם פעם פציעה באורך 10 מ"מ הייתה מספיקה להתרוממות רוח, הרי שעם הזמן על מנת להגיע לתוצאה דומה היה עליי לבצע חתכים גדולים יותר, חלקם הגיעו עד 100 מ"מ. לאחר כשלוש חודשים, גיליתי שאין עוד תועלת בפציעה עצמית. הפסקתי עם הדבר. לא הייתה לי שום בעיה להפסיק, שכן עם השנים פתחתי רצון עצמי חזק. לצערי, להפסקה הפתאומית של הפציעה העצמית שביצעתי בעצמי, היו השלכות על דברים אחרים. ככל שעברו הימים, כך הפך מצב הרוח שלי ללא-יציב יותר ויותר. אם פעם, מצב הרוח שלי היה לרוב נייטרלי, הרי שכעת קצב השינוי שלו, ואף עוצמתו בכלל - יצאו מכלל שליטה. לא הייתה לי ברירה, אלא להתפטר מעבודתי. חשבתי שפסק זמן מהעבודה ותקופת מנוחה יצליחו לייצב אותי. נראה כי ההיפותיזה שלי לא הוכיחה את עצמה. ככל שציר הזמן התקדם, כך גברה אי-היציבות הרגשית שלי. רק בשבוע הקודם, ביצעתי ניסיון התאבדות. אין לי נטיה מיוחדת להתאבדות, ושני נסיונות ההתאבדות שביצעתי בחודש האחרון קרו בשעות בהן החשיבה שלי הייתה מעורפלת. בשני הימים האלו, מצב הרוח שלי קרס לדיכאון מוחלט. הרגשתי שאין עוד טעם להמשיך לחיות. לא, זה לא שהכל כל-כך רע. אבל - החיים באופן כללי אינם מעניינים אותי כל-כך. לדעתי הם צורכים יותר מדי משאבים, עבור תמורה קטנה מדי. משקיעים מחסלים חברות אשר אינן מצדיקות את ההשקעה. האם כלל זה תקף גם עליי? אני לא יודע אם אפשר לפטור את הבעיה שלי. מאז שנולדתי, הייתי בודד. ייתכן, והשלב בו אני מצוי בחיים אינו 'הדרדרות' זמנית, אלא פשוט ה'תהום' - השלב הסופי. אני דטרמיניסט. אני מאמין שחיינו קבועים, ואין ביכולתנו לשנות דבר. ולכן, אני גם לא בטוח אם ברצוני לפנות לקבלת עזרה. בבקשה מכם. אלו שייבחרו להגיב - נא לא לנחם אותי. אל תערבו כאן רגשות. בשלב זה אני זקוק לעצות קונקרטיות ומקצועיות.

רון היקר הרבה מה לומר לך אין לי- יש לי רק אמפתיה להציע, ונראה שזה לא מה שאתה מחפש. בכל אופן, ישנה סתירה פנימית בפנייתך: מצד אחד אתה טוען שאתה דטרמיניסט ומאמין שהמצב שלך לא ניתן לשינוי. מצד שני, אתה מבקש עזרה ועצה. אני מבינה את האמביוולנטיות הזאת ומכירה אותה לחלוטין- אבל ברגע שפנית לפורום לקבלת עזרה, נראה לי שאתה מוכן, וכדאי לך, לפנות לעזרה "במציאות". אם יש לך כסף לפנות לטיפול פרטי, זה עדיף- אין הגבלת זמן. בכל אופן, להמשיך ככה אתה לא יכול, לפי המצב שאתה מתאר. אני אמנם לא יכולה לספק לך עצה מקצועית, אני רחוקה מזה- אבל הייתי חייבת להגיב. מתוך אמונה בסיסית שמצב נפשי הוא דינמי מאוד ויכול להשתנות, אני מציעה לך מעומק הלב לנסות טיפול. אתה טוען שהמצב שלך היה ככה מאז ומתמיד, ועם זאת אתה טוען שפעם יכלת לתפקד- גם אם בשבילך המילה "לתפקד" אומרת להעמיד פסאדה ולתת לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע- שמרת על האיזון הנפשי שלך באיזושהי דרך. אתה אומר שעכשיו זה כבר לא ככה- שהפציעות העצמיות גדלו, ושהמצב שלך גדל למצב דכאוני מלא. אז בבודאי שזה יכול להשתנות, ולדעתי את גם יכול להגיע למצב יותר טוב מבחינה נפשית מהמצב שהיה לך תמיד- המצב הרגיל, כביכול. המון בהצלחה, מכל הלב. אל תתן לעצמך לשקוע.

שלום רון, מתיאוריך עולה בדידות קשה מאוד וחוסר אמון באנשים. בדידות זו תעמיק ככל שתעסוק יותר בהעמדת פנים כי היא הופכת את הקשרים עם אנשים למנוכרים. ככל שהפער בין האני האמיתי שלך ובין האני השקרי שאתה מציג כלפי חוץ גדול יותר, כן תגבר בדידותך. אין פירושו של דבר, שאנשים בדרך כלל משתפכים בפנים אנשים אחרים ומספרים לכולם את כל בעיותיהם, אך יש רמות שונות של חשיפה המגדירות את עומק הקשרים השונים שיש לנו. המצב שאתה מתאר הוא אכן קשה, אבל הוא טומען בחובו יתרון עצום, שאין לרוב האנשים הנמצאים בקשר עם אנשים אחרים: יש לך שליטה מוחלטת כמעט במצב. יש לזה מחיר כבד של דיכאון, אך אולי הוא שווה לך, שכן אתה שולל כמעט לחלוטין פנייה לטיפול, שמשמעותה יצירת קשר אמיתי לפחות עם אדם אחד שלא צריך להעמיד בפניו פנים והוא המטפל. האם חוסר העניין שאתה מתאר זהה כלפי כל האנשים, או יש אנשים המעניינים אותך יותר? השאלה המרכזית היא אם אתה מוכן לוותר טיפ-טיפה על הצורך העצום שלך בשליטה. גם בפגיעה העצמית שלך הייתה שליטה עצמית מוחלטת ואפילו היה לך מספיק כוח רצון להפסיקה. אני רק יכול להמליץ לך לנסות לחפש לך מטפל מתאים, שיהיה בראש ובראשונה מישהו שישמע אותך. נדמה לי שצעד ראשון בכיוון זה עשית כשפנית לפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אתה נותן תיאור מדהים של המצב שלך שאין לי ספק שרבים יוכלו להזדהות איתו אל תערבו כאן רגשות, אתה מבקש ומאידך רושם- ההתעלמות מהרגשות גבתה מחיר יקר מדיי. חשוב על כך. על הסתירה הפנימית שבדבריך. קיבלת תשובה מצויינת כאן, מגידי, לא חושבת שיכולת לקבל טובה יותר המודעות שלך מבטיחה שאתה בתחילת הדרך לטפל בעצמך וזהו כנראה הצעד הראשון. עוד משהו, בשלב הראשון חשבתי להפנות אותך לאתר חרדה חברתית אך אני מבינה כי לא בזה העניין אין ספק שטיפול טוב הוא מה שנדרש כאן. אגב, קראת את הספר: האני החצוי? מאוד מומלץ.

היי, הניתוח שלך למצבך קר, מחושב ותכליתי. אולי דווקא נדרשים אמוציות כדי להעמיק את המשמעות? אני יכולה להזדהות עם התכנים והחוויות שהעלית, מנסיון שינוי מצריך "שבירת מעגל". ואולי רצונות האובדנות מגיעים מתוך תחושה של אובדן שליטה כי הדברים לא עובדים כמו פעם והמצב מתדרדר.. בתק' מסוימת בחיי, מצאתי הקלה בדרך חיים רוחנית והתחברתי להשקפות בודהיסטיות. תוכל לפרסם אימייל? מעיין