אהבה, מוות וקנאה גדולה לפני חתונה

שמי שירלי בת 28, מתעתדת להתחתן עם בחיר ליבי בעוד מספר ימים. תקופה זו אמורה היתה להיות המאושרת בחיי, אך למעשה אני מרגישה שאינני יכולה להכיל את הכאב הגדול, הלחץ והמתח מסביבי. אני מרגישה חוסר אונים מוחלט ומקווה להתעורר מחלום הבלהות הזה.... הסיפור הוא כזה: לפני שנתיים לערך, פגשתי את בן זוגי והקשר היה חזק כבר מהימים הראשונים להיכרותינו. עברנו להתגורר יחד לאחר חצי שנה, האהבה פרחה והרגשנו מאוד שלמים בקשר הזוגי. אך השמחה והאושר העילאי החליפו את מקומם לצער עמוק וכאב גדול. זמן קצר לאחר הכרותינו חלה אחיו הגדול של בן זוגי במחלה ממארת ונפטר תוך חודשים ספורים. המכה שנחתה על המשפחה היתה קשה מנשוא, שכן לפני מספר שנים נפטרה האחות הגדולה בפתאומיות מסיבה שונה לחלוטין (משפחה מרובת ילדים). חברי, שהיה קשור מאוד לאחיו ולאחותו, והמוות שלהם השפיע עליו מאוד וקרע אותו לגזרים, החליט לאסוף את כוחותיו האחרונים ולהסתכל על החיים בצורה שונה ובגישה של "חיים רק פעם אחת וחשוב לנצל כל רגע". וכך, חודשיים אחרי מות אחיו הוא הציע לי נישואין. בתחילה היה ברור לי שננשא בתום שנת האבל כדי לכבד את המשפחה. אך להפתעתי הרבה, חברי והוריו פנו אליי בבקשה להקדים את החתונה כדי "לשבור את האבל ולעבור לתקופה טובה יותר". הוריו (שומרי מסורת) סיפרו שפנו לרבנים, והללו אמרו שמצווה שנתחתן ונביא קצת שמחה וציינו בנוסף שתקופת האבל על אח היא חודש ולא שנה (שנה מתאבלים על הורים). החלטנו לבסוף להתחתן סמוך לתום תקופת השנה. קיבלנו את ברכת ההורים משני הצדדים, החברים הקרובים והאחים. אך... לאחר שקבענו תאריך ומקום, שתי אחיותיו הגדולות של חברי, הגיבו בקיצוניות גמורה על החלטתנו. הן טענו שאיננו מכבדים את כבוד האח שנפטר, לא הסכימו לדבר עימנו והתנתקו לחלוטין מהמשפחה כולה. האחיות הצהירו שהן אינן מתכוונות להגיע לחתונה ונוצר קרע במשפחה. חשוב לי לציין שהן רווקות, מבוגרות מחברי במספר שנים ושתיהן נמצאות במערכות יחסים לא יציבות כל כך, אך מאוד "לחוצות" להתחתן. האחיות כאמור טענו שאיננו מכבדים את כבוד האח שנפטר, אך הן בעצמן לא "שמרו" על מנהגי אבלות: עוד לפני תום החודש (!), הן חגגו במסעדות ובהמלך השנה היו בהופעות, קונצרטים, חו"ל, חתונות של מכרים ועוד!! עד מהירה הבנתי שהמניע להתנגדותן לא קשור כלל לתקופת האבלות, אלא לקינאה עמוקה שהן רוחשות כלפי אחיהן הצעיר/חברי. גיליתי זאת בשיחה האחרונה שלי עם אחת האחיות, שצילצלה אליי ודרשה שנדחה את החתונה. היא אמרה לי מפורשות בכעס רב: "מה פתאום X מתחתן לפניי??? אני היא זו שאמורה להתחתן קודם!! אני תמיד דיברתי על כך, והוא לעולם לא הזכיר את הנושא...". הייתי בהלם מוחלט ולא האמנתי למשמע דבריה. השבתי לה שדווקא לאור הטרגדיה שקרתה במשפחה, האחים מוכרחים להתלכד, לפרגן זה לזה ולשמוח האחד בשמחת השני ולא להיפך. דבריי כמובן לא הועילו. האחיות החלו פשוט להתעלל בי נפשית - הן החלו להפיץ עליי דברי שקר, ירדו לרמה נמוכה ביותר, ניסו לסכסך ופנו לכל הקרובים אלינו בניסיון לשכנע אותם שלא יגיעו לחתונה. עוגמת הנפש, והמתח גורמים לי להרגיש תשישות גדולה. אני מרגישה לחצים חזקים בחזה, מקיאה לעיתים קרובות, חולמת חלומות מבעיתים, לא מצליחה להרדם בלילות ועוד. חשוב לי לציין שאני בריאה בדרך כלל ולא סובלת מהתופעות שהוזכרו. המזל שלי הוא ששאר בני המשפחה עומדים לצידנו ותומכים בהחלטתנו והחשוב מכל - שחברי איתי לאורך כל הדרך. החתונה מתקרבת.. בתחילה עוד חשבתי שלמען שלום בית, כל צד צריך להתכופף ולנסות להשלים וניסיתי לשכנע את חברי שנקבל את אחיותיו בחתונה למרות הכעס. אך כעת, לאחר חודשים רבים בהם אנחנו סופגים עלבונות ושקרים, החלטנו שאיננו רוצים לראות ביום החשוב בחיינו, אנשים שלא אוהבים אותנו ורוצים ברעתנו, גם אם קיים קשר דם.. כואב לי כל כך לדעת שלא אסלח להן לעולם על מה שהן מעוללות לי, דווקא משום שאני אדם שלא שומר טינה. ראיתי בהן לפני המקרה חברות ממש ועזרתי להן ברגעים קשים, והן התגלו ככפויות טובה (למרות שחברי תמיד הזהיר אותי שהן קנאיות). כואב לי מאוד... אני אדם של שלום, אהבה, נתינה ומשפחה. אני רק רוצה להיות מאושרת.

שלום שירלי, קראתי בעיון את פנייתך המפורטת ואני רואה שתי בעיות מרכזיות: (א) הצורך שלך להיות בסדר עם כולם (מה שאף פעם לא מצליח ורק מעורר יותר ויותר טענות) (ב) הגבולות הרופפים בין חברך ומשפחתו ובינך לבין משפחתו. בכל הסיפור הזה לא "שמעתי" את "קולו" של חברך. כמובן, הוא לא פנה ולכן אוכל רק להזכיר לך שאת עומדת להינשא לחברך בלבד ולא למשפחתו. נכון, שבהוויה תרבותית מסוימת המשפחות מעורבות בחיי הזוג, אך אינך חייבת לשתף פעולה. שמרי על מרחק מירבי מאחיותיו ומיתר בני משפחתו של בעלך לעתיד, היי קורקטית ומנומסת והכי חשוב - אל תנסי לרצות אותן. ככל שתנסי, תיכנסי יותר לתפקיד הקורבן של תסכוליהן ותסבלי יותר. בהצלחה ומזל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין