האם זו טורדנות כפייתי?

שלום. לבעלי אין חברים. הוא לא מסוגל כמעט לקבל טעויות של הילדים או שלי ונכנס ללחץ בקלות וכמעט מכל דבר. הוא פסימיסט רוב הזמן, לפעמים מאיים בהתאבדות כשהמצב נראה לו קשה כלכלית, הוא מאוד שתלטן וכל הדברים צריכים להעשות לפי דבריו והוא לא מודה בטעות אלא מאשים אותי שגרמתי לו לטעות. בנוסף הוא מגרד את ראשו וגורם לעצמו לפצעים שותתי דם שהוא "חופר" בהם בכל פעם מחדש (זה מרגיע אותו). הוא לא מודה שיש לו בעיה אלא אומר שלי יש בעיה אם אני מסתכלת ונגעלת כשהוא עושה זאת. קראתי את המאמרים של טורדנות כפייתית ורציתי לדעת אם מה שסיפרתי תואם את האישיות הזו? ואם כן, האם ניתן לטפל בזה? כיצד אפשר לגרום לו לטפל בזה? תודה מראש!

שלום לך, התמונה שאת מתארת מעורבת מאוד מבחינה סימפטומטולוגית ונראה שבעל הוא, בראש ובראשונה, פרפקציוניסט. פרקפקציוניזם נמצא בקשר עם הפרעות נפשיות רבות, כפי שניתן ללמוד מהמאמר הבא: http://doctors.co.il/magazine/article-view/477/ . ניתן בהחלט לעזור לבעלך הסובל גם מדיכאון חמור, אם לוקחים בחשבון את איומי ההתאבדות שלו. תרופות המעכבות ניצול חוזר של סרטונין במוח, שפותחו במקורן נגד דיכאון, נמצאו יעילות גם בהתמודדות עם תופעות כפייתיות. כמו כן, בטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) ממושך ניתן לעבד עם בעלך את יחסיו עם הוריו שבוודאי היו ביקורתיים מאוד וקיבלו אותו רק בתנאי שיגיע להישגים. אבל וכאן ישנו אבל גדול מאוד: בעלך אינו רוצה לפנות לטיפול בגלל הצורך העצום שלו לשלוט בעניינים ובסביבה. אי-אפשר לכפות על אדם טיפול אלא רק אשפוז פסיכיאטרי במקרים קיצוניים מאוד שבהם ברור שהאדם עלול להזיק לעצמו או לסביבה. רק אם פסיכיאטר יעריך שסכנת ההתאבדות של בעלך מציאותית ויש סיכויים סבירים שהוא יתאבד, ניתן יהיה לכפות עליו אשפוז. אפשרות נוספת לתקוף את הבעיה היא שתפני בעצמך לטיפול זוגי ותעמידי בפני בן זוגך כעובדה נתונה שאינך יכולה להמשיך לחיות עמו במצב הנוכחי ולכן את מבקשת לפנות לטיפול זוגי. ראשית, ייתכן שעצם הגדרת הבעיה כזוגית ולא כבעיה אישית שלו תגביר את הסיכויים להיענותו ושנית, גם אם תפני לטיפול זוגי לבד ותודיעי לו על כך, ייתכן מאוד שבהמשך הוא יצטרף אלייך, כשחרדת הנטישה שלו ממך תגבר. במסגרת הטיפול הזוגי המטפל יוכל לכוון אותו בצורה מתוחכמת יותר לקבלת טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין