קולות מפריעים

אני בת 25 וכבר שנים רבות אני סובלת מתופעה שקיויתי כי תעבור אך הדבר לא קרה. אני מאוד רגישה לקולות של לעיסה/נשימה כבדה/ נחירות וכ'ו... אני מצליחה לתפקד בקושי רב, ברגע שאני נמצאת בסיטואציה בה אני חשה הפרעה כזו כל הריכוז מתנקז בחשיבה על ההפרעה ובדרכים להתחמק ממנה (הדבר מאוד קשה!) הדבר מגביל אותי מאוד ומונע ממני לבסס מערכת יחסים קרובה עם בני זוג. אני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. תודה.

שלום שירלי, התופעה שאת מתארת מבטאת סף תיסכול נמוך לגירוי והתוצאתה במקרה שלך הרחקת אנשים מעלייך ובאופן ספציפי יותר בני זוג אפשריים. נראה לי שמדובר בפחד מאינטימיות שבו יש לטפל בגישה פסיכודינאמית המתייחסת לכלל האישיות, למוטיבציות בלתי-מודעות ועוד. אפשר, כמובן, לנסות לטפל בסימפטום עצמו באופן טכני ע"י טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אפילו בשילוב טכניקות היפנוטיות מסוימות, אך לא הייתי ממליץ לעשות זאת במקרה שלך, הואיל והרושם הוא שזהו רק קצה הקרחון של בעיה עמוקה יותר. עוד על הגישות הטיפוליות השונות: http://www.zarut.com/gidi/faq/faq2.html http://www.zarut.com/gidi/faq/faq3.html המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

סליחה לא הצלחתי לשלוח הודעה נפרדת אז צירפתי להודעה זו. היי, אני באמצע שנות העשרים לחיי. אני סובלת מחרדות ואוסי די, לעיתים דיכאון. כתבתי כאן בעבר אך אינני רוצה לכתוב יותר מידי פרטים העלולים להיות מזהים. לפני כמה חודשים עברתי לגור לבד, ותופעות שסבלתי מהם בבר עלו מעל פני השטח, ביתר שאת. אני רוצה להעלות את הפחד העצום שלי להיפגע. כאילו שבתוכי קיים גרעין של אימה. יש לציין שאני מתכוונת באופן ישיר ומודע לפחד מפגיעה פיסי, שמעיק מאוד מאז המעבר והשינויים שעשיתי בחיי. אני מוצאת אותי במצבים של חוסר שליטה ודפוסים הרסניים מאוד. בנוסף הקונפליקט "הישן" שלי עם המראה. בעבר הייתי עסוקה באופן אובססיבי עם המראה שלי דבר שהוביל לטיפולים שונים, התנהגות כפייתית. יש לי תנודות מאוד רציניות במצב רוח, בבטחון, בתפיסת העצמי, דימוי עצמי וכו'. לפעמים אני מאוד אגרסיבית כלפיי עצמי וחוששת ללא הפסקה מנזק שאני יכולה לגרום לגופי. לדוגמא: מאכלים מסוימים, אכילה מסוימת, צחצוח שיפגע בשיניים. אני מתכוונת שהפעולות הבסיסיות שאנו מבצעים כבני אדם יוצרות אצלי חרדה, שאני גורמת לעצמי נזק. יש לציין שבשל הלחץ אני באמת לא מבצעת דברים כמו שצריך ולא יודעת להפעיל שיקול דעת בריא של מה טוב ולא טוב, מינון נכון, אופן ביצוע וכו'. כשאני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם המראה שלי אני הרבה יותר מתגוננת וחרדה, ואולי מביאה את "האושר" הזה לסיומו רק בגלל החשש שהוא לא יימשך. בנוסף, יש לציין, שמחמאות עושות לי מאוד רע. במיוחד כאלה שקשורות למראה כי הרי זה לא קבוע ואין לי שליטה מלאה על הגוף שלי ועל נסיבות חיצוניות. אולי אתה מבין אותי? כי אני לא מצליחה להבין את עצמי או שאני בכלל לא מנסה. אני בטיפול פסיכואנליטי כ-שנתיים. המטפלת תומכת (ואפילו די מחבבת אותי) ובמקום מסוים היא מתפקדת כדמות אמהית, לעיתים. האם ייתכן שתחושת חוסר הגנה שלי נובעת מכך שההורים שלי לא ביטאו אהבה? מגיל מאוד מוקדם פיתחתי עוינות כלפיהם ומרדנות. תודה

סליחה לא הצלחתי לשלוח הודעה נפרדת אז צירפתי להודעה זו. היי, אני באמצע שנות העשרים לחיי. אני סובלת מחרדות ואוסי די, לעיתים דיכאון. כתבתי כאן בעבר אך אינני רוצה לכתוב יותר מידי פרטים העלולים להיות מזהים. לפני כמה חודשים עברתי לגור לבד, ותופעות שסבלתי מהם בבר עלו מעל פני השטח, ביתר שאת. אני רוצה להעלות את הפחד העצום שלי להיפגע. כאילו שבתוכי קיים גרעין של אימה. יש לציין שאני מתכוונת באופן ישיר ומודע לפחד מפגיעה פיסי, שמעיק מאוד מאז המעבר והשינויים שעשיתי בחיי. אני מוצאת אותי במצבים של חוסר שליטה ודפוסים הרסניים מאוד. בנוסף הקונפליקט "הישן" שלי עם המראה. בעבר הייתי עסוקה באופן אובססיבי עם המראה שלי דבר שהוביל לטיפולים שונים, התנהגות כפייתית. יש לי תנודות מאוד רציניות במצב רוח, בבטחון, בתפיסת העצמי, דימוי עצמי וכו'. לפעמים אני מאוד אגרסיבית כלפיי עצמי וחוששת ללא הפסקה מנזק שאני יכולה לגרום לגופי. לדוגמא: מאכלים מסוימים, אכילה מסוימת, צחצוח שיפגע בשיניים. אני מתכוונת שהפעולות הבסיסיות שאנו מבצעים כבני אדם יוצרות אצלי חרדה, שאני גורמת לעצמי נזק. יש לציין שבשל הלחץ אני באמת לא מבצעת דברים כמו שצריך ולא יודעת להפעיל שיקול דעת בריא של מה טוב ולא טוב, מינון נכון, אופן ביצוע וכו'. כשאני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם המראה שלי אני הרבה יותר מתגוננת וחרדה, ואולי מביאה את "האושר" הזה לסיומו רק בגלל החשש שהוא לא יימשך. בנוסף, יש לציין, שמחמאות עושות לי מאוד רע. במיוחד כאלה שקשורות למראה כי הרי זה לא קבוע ואין לי שליטה מלאה על הגוף שלי ועל נסיבות חיצוניות. אולי אתה מבין אותי? כי אני לא מצליחה להבין את עצמי או שאני בכלל לא מנסה. אני בטיפול פסיכואנליטי כ-שנתיים. המטפלת תומכת (ואפילו די מחבבת אותי) ובמקום מסוים היא מתפקדת כדמות אמהית, לעיתים. האם ייתכן שתחושת חוסר הגנה שלי נובעת מכך שההורים שלי לא ביטאו אהבה? מגיל מאוד מוקדם פיתחתי עוינות כלפיהם ומרדנות. תודה

סליחה לא הצלחתי לשלוח הודעה נפרדת אז צירפתי להודעה זו. היי, אני באמצע שנות העשרים לחיי. אני סובלת מחרדות ואוסי די, לעיתים דיכאון. כתבתי כאן בעבר אך אינני רוצה לכתוב יותר מידי פרטים העלולים להיות מזהים. לפני כמה חודשים עברתי לגור לבד, ותופעות שסבלתי מהם בבר עלו מעל פני השטח, ביתר שאת. אני רוצה להעלות את הפחד העצום שלי להיפגע. כאילו שבתוכי קיים גרעין של אימה. יש לציין שאני מתכוונת באופן ישיר ומודע לפחד מפגיעה פיסי, שמעיק מאוד מאז המעבר והשינויים שעשיתי בחיי. אני מוצאת אותי במצבים של חוסר שליטה ודפוסים הרסניים מאוד. בנוסף הקונפליקט "הישן" שלי עם המראה. בעבר הייתי עסוקה באופן אובססיבי עם המראה שלי דבר שהוביל לטיפולים שונים, התנהגות כפייתית. יש לי תנודות מאוד רציניות במצב רוח, בבטחון, בתפיסת העצמי, דימוי עצמי וכו'. לפעמים אני מאוד אגרסיבית כלפיי עצמי וחוששת ללא הפסקה מנזק שאני יכולה לגרום לגופי. לדוגמא: מאכלים מסוימים, אכילה מסוימת, צחצוח שיפגע בשיניים. אני מתכוונת שהפעולות הבסיסיות שאנו מבצעים כבני אדם יוצרות אצלי חרדה, שאני גורמת לעצמי נזק. יש לציין שבשל הלחץ אני באמת לא מבצעת דברים כמו שצריך ולא יודעת להפעיל שיקול דעת בריא של מה טוב ולא טוב, מינון נכון, אופן ביצוע וכו'. כשאני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם המראה שלי אני הרבה יותר מתגוננת וחרדה, ואולי מביאה את "האושר" הזה לסיומו רק בגלל החשש שהוא לא יימשך. בנוסף, יש לציין, שמחמאות עושות לי מאוד רע. במיוחד כאלה שקשורות למראה כי הרי זה לא קבוע ואין לי שליטה מלאה על הגוף שלי ועל נסיבות חיצוניות. אולי אתה מבין אותי? כי אני לא מצליחה להבין את עצמי או שאני בכלל לא מנסה. אני בטיפול פסיכואנליטי כ-שנתיים. המטפלת תומכת (ואפילו די מחבבת אותי) ובמקום מסוים היא מתפקדת כדמות אמהית, לעיתים. האם ייתכן שתחושת חוסר הגנה שלי נובעת מכך שההורים שלי לא ביטאו אהבה? מגיל מאוד מוקדם פיתחתי עוינות כלפיהם ומרדנות. תודה

שלום רב, בתשובתך כתבת על הנטייה להרחיק אנשים אך למעשה אני מאוד מצליחה בחברה, יש לי חברים טובים ונפלאים (וביקוש רב בקרב בני המין השני), אני מצליחה גם מבחינה מקצועית למרות הקושי בריכוז והצורף להמנע מהסיטואציות המטרידות. אני פשוט לא מצליחה להשים אצבע על הבעיה או על המקור שלה והייתי רוצה להבין טיפה יותר לפני שאפנה לטיפול פסיכולוגי. נ"ב: האם יש טעם להתייעץ גם ברופא משפחה? בתודה מראש ובברכת חג שמח, שירלי