קרבה וריחוק

ליאת שלום, הייתי בחו"ל ומרחוק קראתי את שטף ההודעות ואת תשובותייך. רציתי לכתוב לניצן מרחוק כי יש גם תקופות כאלה... תקופות שהטיפול, האנליזה ליתר דיוק, לא מרגיש כבר במקום בטוח ומקדם ובעיקר חווים את הקשיים ואת השתיקה והדברים מסתחררים עמוק בפנים בלי יכולת להוציאם החוצה. יש תקופות כאלה. הרי אני חווה אותם לא פעם וזה חולף. הפורום תמיד נותן לי כוח וביטחון ומחלץ אותי מהתקיעות שלי עם עצמי ומקדם אותי לשיח. להעז ולהגיד את אשר על ליבי. וקצת הפתיע אותי תגובתי הרגשית והרצון העז להירתם ולעזור לניצן. ולא עשיתי זאת מרחוק וקראתי את תשובתך שבוששה להגיע בשל החג אני מניחה, וחשבתי על ניצן. ושמחתי לקרוא את המשך השיח בינכן. ואני, למרות שמצאתי בתוכי כוחות לאחרים ואני בעצם תמיד מוצאת, שוב מתקשה עם הטיפול הפרטי שלי. לרוב לא מצליחה למצוא מנוחה וסיפוק מהשיח ומהקשר הנרקם. מפחדת להתקרב, מרגישה תסכול כשהשיח נותר רק על פני השטח ולא מרעיד לי את הבטן מבפנים, כשאינני מצליחה לדבר או כשהדברים הנאמרים סתמיים בעיניי ואינם מצליחים לעורר את המטפלת ואת החיבור הרגשי... איך אני כמהה לקשר ולהרגיש יקרה וחשובה. אך הדרך והתחושות הקשות שנלוות לקשר וכנגד המטפלת הודפים כל תקווה לכך. הבלבול העז והפחד המשתק בין קרבה , ריחוק והדיפה מטלטל אותי כל העת.