לימודי פסיכולוגיה קלינית-תואר שני

שלום ליאת, רציתי לשאול באופן כללי האם ידוע לך לאיזו מגמה קשה יותר להתקבל בדר"כ באוניברסיטאות: לימודי פסיכולוגיה קלינית? בחוג לפסיכולוגיה. או ללימודי פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתגבר- כשהשיוך החוגי הוא לרב לביה"ס לחינוך במשותף לחוג לפסיכולוגיה. האם מי שרוצה להיות פסיכולוג קליני אך מעוניין שתהיה לו גם את היכולת לטפל בילדים חייב לפנות לפסיכולוגיה קלינית של הילד? האם הוא יוכל לטפל גם במבוגרים אם יתמחה בשני התחומים? הבנתי שאין מסלול "הפוך". כלומר- פסיכולוג קליני לא יכול לטפל בילדים אם לא למד פסיכולוגיה קלינית של ילדים. אך מי שכן למד זאת כן רשאי לעשות את ה"מסלול ההפוך"- בלי לימודי תואר נוספים. אלא "רק" התמחות. ואגב- האם ההתמחות שהינה 4 שנים ארוכה יותר כדי להתמחות ב2 המסלולים, או שניתן לשלב בפרק זמן זה את 2 התחומים? תודה

בד"כ תנאי הקבלה קצת יותר מחמירים לקלינית מבוגר מאשר לקלינית ילד. אני לא יודעת לגבי קלינית-חינוכית, למיטב ידיעתי יש רק מגמה אחת כזו בארץ (אולי שתיים, בעצם). מעבר למגמות הלימודים אין הבחנה בין התמחות בילדים לבין התמחות במבוגרים. מי שלמד קלינית ילד/מבוגר יכול לעבוד עם כל אחת מהאוכלוסיות (כן, אבסורד) אחרי הלימודים - בהתמחות ולאחריה. ההתמחות בכל מקרה נמשכת 4 שנים בחצי משרה. כאמור, אין פה מסלולים נפרדים, בשני המקרים מדובר בהתמחות קלינית. יש גם התמחות חינוכית שאליה אפשר להגיע אחרי לימודים בכל מגמה שהיא (קלינית מבוגר, ילד, חינוכית, ארגונית, מחקרית...) בגלל מחסור בפסיכולוגים חינוכיים. זו כבר התמחות נפרדת, אפשר לעשות אותה במקביל להתמחות קלינית אבל אין ביניהן קשר לרוב. בהצלחה.