ים של דמעות

שלום.. יש לי חבר שנה ושלושה חודשים. אנחנו גרים יחד. הוא לא קל ואנחנו עוברים הרבה דברים יחד. מתקרבים ומסתנכרנים יותר יותר. הוא גרוש בלי בן 37. אני רווקה בת 36. אנחנו חברים מאוד טובים, הקשר פתוח וקרוב. ויחד עם זה יש חיכוכים רבים. כל מיני חילוקי דעות. חסר לי בעיקר ביטחון ממנו. הוא לא רוצה להתחתן איתי וזה די מצער אותי אבל לא רוצה כלום בכוח. מבינה שזה לא קשור אלי בדיוק ובכל זאת...אפילו טבעת היתה משמחת אותי, לשייכות, התחייבות. ככה בקטנה. בכל זאת יש גינונים. וגם לזה הוא לא מוכן. אומר שזה לא יבוא ממנו... הוא טיפוס לא קל, מאוד מרוכז בעצמו. מלא פעילויות שעושה לבד עם עצמו. אפילו בלי חברים ובעיקר בלעדי. אומר שאין לו צורך לבלות איתי. שהוא ממלא את עצמו... אני אוהבת אותו מאוד ומכירה באיכויות שלו. חריף, קריאטיביף רגיש, טוב לב ועוד ועוד. מרגישה שהוא גם אוהב אותי מאוד, קשור אלי, פתוח מאוד. עם אף אחד בעולם הוא לא ככה, יש לו רק חבר אחד. הוא לא עושה בשבילי הרבה. אומר שאין לו צורך לשמח אותי.. איזה מין דבר זה?! ובאמת כל נוהג, לא מפתיע, מתעניין, דואג מדי וכו אני תופסת את זה בתור מרד, חומות, סוג של הגנה. כל מיני מורכבויות שקשורות לעבר המסובך שלו. הוא בטיפול כבר 5 חודשים, תודה לאל... ויש שינוי קל ולפחות נפתחים דברים, צפים ועולים להם. מפחדת שהייתי נמהרת ואחרי כזו פתיחה מתביישת קצת לספר (ההחלטה היתה יחד לגמרי) - החלטנו להפסיק עם הגלולות לפני 3 חודשים. ואני בהריון! בשבוע 6!! ומאז... ובעיקר מאז שגילינו: אני בוכה בלי הפסקה. בעיקר בבוקר, ממש כשאני קמה. אפשר להגיד שאני מתעוררת כמעט בכל בוקר על צד שמאל.... הרגשה איומה. בוכה על כל החיים, שעשיתי טעות ושלעולם לא אהיה מאושרת איתו. שבסוף אשאר חד הורית. אפילו חוטא במחשבות על הפלה. אנחנו יחד מדברים על כל המצב. אני מסבירה שהוא חייב קצת לתת מעצמו ולראות אותי. הוא רגע שותק ומפנים ורגע אומר לי, ככה אני.... ואז אני מתפוצצת. מה יהיה עם הדמעות הלאה, אני מלאה עצב. ככה להתחיל הריון? ממש חוצפה מצידי, חסרת אחריות. הקושי רב ואיתו דילמות קשות וקארדינאליות... מחפשת רעיון כיצד לפעול כדי לצאת מהסבך הזה..

שלום שלי, הריון זו תקופה הורמונלית משוגעת, לא פשוטה, ובנוסף שינוי כזה משמעותי בחייך, צעד בלתי הפיך, מחייב, שמעורר המון מתחים וחששות וספקות. על אחת כמה וכמה אם את בזוגיות שאינך שלמה איתה ולא מסופקת מכל מה שמתרחש בה. ההריון מעלה אצלך שאלות, שבכלל לא קשורות להריון עצמו, כמו השאלה האם זה הגבר שאיתו את רוצה לחיות את שארית חייך. הפלה לא תפתור את הדילמה הזאת, היא רק תעשה אותה פחות דחופה להכרעה. זה טוב שהשאלה עולה ונשאלת, ויש מקום של כבוד לבדוק אותה - רצוי במסגרת טיפול. אם הוא בטיפול (תודה לאל), אז אולי כדאי שתודי לאל גם את קצת.. שיהיה מישהו או מישהי שכן יראו אותך ויקשיבו לך ויחשבו איתך ביחד וברוגע מה נכון לך . בברכה , ענבל

ענבל, שכחתי לציין... ברור שאני גם כן בטיפול. מובן שאני לא טלית שכולה תכלת... אף אחד לא מושלם. וגם לי עבר מפואר. הורים גרושים ועוד מיני ירקות. הייתי עד לא מזמן אצל פסיכולוגית ועכשיו עובדת עם הילרית.. מהממת. בכל מקרה אני בטוחה שאני היא שיכולה / צריכה למצוא פתרונות. וכאמור אני אבודה...והכל הרי על המאזניים.

תעזבי אותו (ורדה) :) אבל גם קצת רציני... אולי מגיע לך יותר?