סתם עצב ריקני

ענבל, אני הולכת להיות כאן המון, לפחות בימים הקרובים, עד שאני אתרגל שוב לאין... כשהיא ביטלה היא אמרה שבכל מקרה נדבר בשלישי בבוקר, אני אמרתי שאני לא יכולה שלישי הזה בבוקר, היא אמרה שנמצא זמן אחר. אני אפילו לא רוצה לדבר איתה בטלפון, אני לא מרגישה שיש למה. להגיד לה שאני כואבת? כועסת? זה הכל בגללה ואני צריכה להסתדר עם זה לבד, לשרוד את הרגשות האלו, שום דבר שהיא תגיד לא ירגיע אותם. לא בא לי לדבר איתה לעולם...למה אסור לקלל? לפעמים זה עושה כל כך טוב. בא לי לשרוד את התקופה הקשה, להתרחק ולא להתקרב יותר. אני מקווה שאני אצליח לצאת מהדיכאון עד לסוף שבוע כי אנחנו נוסעים לצימר בצפון וכל כך חיכיתי לזה וזה יהיה ממש מבאס אם אני בכלל יחזוב עליה שם. את יודעת מה מתסכל אותי? מילא אחת הבנות שלה היו חולות, זה אין מה לעשות, ילדים תמיד חולים הבה וזה משתק את ההורים. אבל היא חולה...אני חושבת שצריך להיות ממש ממש חולה כדי לבטל יום עבודה ואני חייבת להגיד שהיא לא נשמעה ככה בהודעה שהיא השאירה לי. אני לא חושבת שאני מגזימה אבל אני מגיעה גם עם כאב ראש, גרון, בטן וכו' וסוחבת את היום, במיוחד שאני יודעת כמה זה משמעותי לאחרים. כשהייתי מתדלקת הברזתי חופשי. אני באמת לא רוצה לזלזל בתחושות שלה ובמניעים שלה, אבל מה את לא יכולה לסחוב טיפה... ודרך אגב כל המשבר בקשר איתה התחיל כשהיא ביטלה לי פעמיים שעה לפני הפגישה בטענה שהיא חולה או לא מרגישה טוב וזה היה שקר. בעלה עבר ניתוח, אבל היא בחרה לשקר ואני הרגשתי שמשהו לא בסדר. וגם עכשיו אני מרגישה ככה. איך מטפל משקר? זה לא נתפס בעיני, לא חייבים לתת סיבה, אבל לשקר? זה כל כך מערער גם את הקשר וגם את תחושת המציאות. בקיצור, אני עדיין זועמת...אני מוכנה לארגן הימורים על עד מתי זה יימשך...אני אומרת שלנצח! ואם אני אתעקש לקבוע מתי שהוא באמצע זה יבוא על חשבוני כי אני אצטרך להבריז מהלימודים בשביל זה...ועוד מעט כבר לא אוכל להבריז בימי שני כי אני אצטרך להציג משהו באופן קבוע ואז לא תהיה שום אופציה חלופית. נראה לך שזה בסדר שאני אדרוש שהיא תרחיב את שעות העבודה שלה ותמצא לי זמן? תמיד יש את התירוץ של בעיית החדרים בתחנות הציבוריות. מה לעשות??? הצילו! הפסיכיאטרית לא חושבת שזה רעיון טוב ללכת למישהי אחרת בזמן הזה...אבל היא גם לא חושבת שארבע קסנקס זה רעיון טוב ואני חולקת על זה...מה את חושבת? תודה מראש על הסבלנות דורותי

אגדה- סיפור לפני השינה/ מחבר: עממי היו הייתה פעם בחורה, ילדה טובה מבית טוב שהחליטה ללמוד פסיכולוגיה, מטעמים כאלו ואחרים: לעזור לאנשים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם וכל הבלה הבלה, אולי בגלל שהייתה מאז ילדותה "קצת מטפלת" הוריה קצת מתוסבכים, זה מקצוע טוב לאישה וכו'. בחורה טובה עם כי קצת חנונית וקצת חולנית ובנוסף יש לה נטייה קלה לראייה פסימית אבל חוץ מזה יש לה ראש טוב ובסה"כ היא בחורה רגישה עם ראש על הכתפיים. היא הפכה להיות פסיכולוגית קלינית, התחתנה עם יובל שהוא בחור נהדר אבל קצת נרקיסיסט (חנון כמוה) נולדו להם שתי בנות חמודות. חייה עמוסים: עבודה, זוגיות, ילדים, הורים מתוסבכים שלא נהיים יותר צעירים. כבר כמה שנים (מאז שנולדו הבנות) היא לא טסה לחו"ל, היא לא מתלוננת. אבל מדי פעם היא לוקחת לה חופשים, מנצלת את ימי המחלה עד תום, גם בגלל שהיא קצת חולנית וגם כי היא צריכה את הזמן שלה כדי לנוח קצת מכל המרוץ המטורף הזה והעומס הרגשי הרב שכרוך בעבודה הטיפולית. בשבועות האחרונים זה יצא כך שכל פעם החופש נפל על היום שלו היא מחכה כל השבוע, כי זה היום שבו היא פוגשת את המטופלת האהובה עליה, זה ממש מתסכל אותה, היא אפילו אמרה, (למרות שבד"כ היא לא מדברת על מטופלים בבית) ליובל כשהגיש לה את כוס התה עם הלימון למיטה שזה ממש שובר אותה הביטולים האלה, ושהיא פוחדת שאותה מטופלת תנטוש אותה ושזה מזיק לאמינות ולרצף ושהיא חוששת שזה יזיק לטיפול בסופו של דבר, ויובל אמר שהוא לא רואה איך היא חושבת לבוא לעבודה במצבה הנוכחי ושהוא לא מבין את רגשי האשמה שלה (נרקיסיסט שכמותו!) היא לא ענתה לו, לגמה מהתה מהורהרת. ומאז הם חיים באושר עד היום הזה. סוף.

הי סשה, אפרופו ההודעה של חנה, הסיפור שלך גרם לי לציקלותימיה זמנית... בהתחלה חשתי מעין רגיעה וטוב מתפשטים בי ואמרתי לעצמי אולי זה המצב ואולי באמת היא מבואסת מזה שהיא כל הזמן מבריזה לי, אבל אז כאילו בא גל סוער ושטף את כל זה ואמרתי לעצמי שהנה אני שוב מנסה לייפות את התמונה ולא לראות כשדוחים אותי ונוטשים אותי ואם זה כל כך חשוב לה היא היתה עושה מאמצים לבוא, ושאני סתם משלה את עצמי ובעצם היא שונאת אותי וכו' וכו'. בקיצור אין ספק שהסיפור עורר בי סערה רגשית, כנראה שהוא טוב :) אני לא יודעת...היא כנראה שמעה מהפסיכיאטרית על המצב שלי ושלחה לי הודעה שהיא רוצה שנדבר ואני לא רציתי ואז היא כתבה שאני בטח פגועה וכועסת וזו בטח לא היתה כוונתה...ואז גיליתי שיש לה דלקת אוזניים ובגלל זה היא גם לא נשמעה ממש חולה בטלפון. אז אולי באמת אני חשובה לה וגם היא מתבאסת להפסיד את ימי ראשון. אבל מצד שני זה קורה כל כך הרבה...באמת בערך פעם בחודש. ובד"כ אני מצליחה להכיל את זה אבל הפעם מלווה לזה התסכול מכך ששבוע הבא אני לא יכולה ואין לה שום שעה חלופית שהיא יכולה לתת לי... אני אכן אבודה. אבל לגבי החנונים, ואולי גם נרקסיסטים בטוח שצדקת! תודה על התגובה דורותי

הי דורותי, אם זה עצב , אז זה לא 'סתם' ובטח שלא ריקנות. חוץ מזה שזה נשמע הרבה יותר מעצב - את נשמעת קצת אבודה.. את מוזמנת להיות כאן יותר - תראי איזו התגייסות רבתי קיבלת כאן, ויש גם פסיכיאטרית לגיבוי וצימר באופק.. תיעזרי במה שיש. התקופה הזו תעבור. בי בינתים, ענבל נ.ב. - לסשה - יופי של סיפור!