מי אני ?

אני כותה לך את המכתב הזה כי אני מרגיש תקוע (אגואיזים) אני רוצה לשפר את עצמי , ואני לא יודע איך . אני בחור דיי מופנם .ממהר לספר על עצמו דברים שלא צריך . אני מנסה להבין מי אני בעולם הזה . לפי מה שהפסיכיאטר אמר אני "לא החלטי" . הבנתי גם למה . אני נוטה להטיל את האחריות על החיים שלי על אנשים אחרים . (כשהגעתי אליו לטיפול הוא שאל אותי אם אני רוצה לספר לו מה קרה ,ואמרתי לו שאני מעדיף שאמא תספר ),וכל משפט שני שלי היה:"אני לא יודע" . מאז עברו 4 שנים , את הסימביוזה שלי עם אמא ניתקתי פחות או יותר . אני עדיין קשור אליה ,אבל מנסה מאוד לא לתת לה לרפד לי את החיים ,אלא לנסות לעמוד לבד על הרגליים . אני אוהב את הלימודים שלי והם פחות או יותר כל חיי . אני יודע שזה טעות לבנות את חיי ככה ,ואני מנסה גם לצאת עם חברים ,ולהתעניין בדברים אחרים , להתאמן בספורט . פיטרו אותי מהעבודה לפני כמה ימים (עבדתי שם חודשיים ) ואני מצוברח מאז . אני יודע שלא התאמתי למקום . אני עדיין ילד . ילד בגוף של מבוגר . מאוד אגואיסטי (למרות שאני מנסה לעזור לאחרים ,אבל הגעתי למסקנה שהרבה מזה בגלל שאני רוצה להרגיש טוב עם עצמי ). הרי אין אלטרואיזים בעולם הזה (ככה לפחות למדתי ) אני יודע שאני צריך להיות חזק . ואני רוצה לעשות את זה . אבל מהרצון ועד למימוש יש דרך ארוכה . כמו שאתה רואה אני ממהר להכות את עצמי , לפעמים על שום דבר - זה חלק ממני שמונע ממני להתקדם ולהישאר במצב הזה . הלימודים כרגע לא ממש הולכים בסדר . אבל אני לא נכנס לפאניקה (הפסכיאטר איבחן אותי כסובל מהפרעה של פאניקה ) . אני לא מצליח להתרכז ,ואני יודע שזה לא נורא , כי זה יחזור לי . כמו שאתה רואה אני קופץ מנושא לנושא מהר מאוד . אני כותב לך כי אני רוצה עזרה . כשייעצת לי בפעם האחרונה לגשת לטיפול לא הלכתי . - כי לא רציתי - אני מודה! את האמת אני חושב שאני גם לא רוצה עזרה כרגע . בכל זאת אני שולח לך את המכתב . מקווה שאני אמצא את הכח בתוכי לעשות את השינוי שאני רוצה . קראתי את הכתבה שכתבת על פרפקציוניזים ,ואני מזדהה עם הרבה ממה שנאמר שם . אני גם פוגע בעצמי - מעין הרס עצמי שלי . וזה חלק מהפרפקציוניזים שלי . איך אני יכול להיות יותר החלטי ? אני מרגיש כל כך חסר ביטחון לאחרונה .אני יודע מבפנים שמה שאני צריך לעשות זה לשכוח מכל המחשבות האלה (והן לפעמים לא מפסיקות לבוא כל כזמן - ממה שהבנתי זו o.c.d - obssesive compolsive disorder .) ולהתחיל להזיז דברים . אני רוצה שמישהו יאמר לי את האמת , כבר . אני מפונק בגלל שאני לא רוצה לחפש עבודה כרגע ? ואני יודע שיש לי מבחנים לעבור ואני רוצה להקדיש להם יותר זמן ? (אני מפונק בגלל שאני בן 22 ועדיין אין לי חשבון בנק ואני "יושב" על החשבון של ההורים? אני הרווחתי כל הזמן טוב והרבה מעבר למה שביזבזתי ומשיקולים שלי העדפתי לתת את זה להורים -אין לנו הרבה כסף ) . הסביבה משדרת לי מסרים שהחוסר החלטיות הזו , לא טובה . אבל מה אני אעשה אני לא יודע איך לפתור את זה ! הפסיכיאטר גם לא סבלני איתי - הוא לחץ עלי לומר לו מה אני רוצה לעשות בעתיד . ואמרתי לו שאני עוד לא יודע . מה קרה אסור לי לא לדעת ? הוא ידע מה הוא רוצה להיות כשהוא היה בן 22 ? אז אני עוד לא יודע !!!!!!!!! אוף . כולם לוחצים עלי לעשות דברים . חברים שלי אומרים לי שאני מפונק ויש כאלה שלומדים יותר קשה ממני ועובדים . בסדר! אבל זה אני, וזה הם .ואני יודע שאם אני אעמיס על עצמי יותר ממה שאני יכול - הכל ילך לי לעזאזל, כי אני אנסה להשיג 2 ציפורים מאשר לשמור על אחת בטוחה . אז יופי אני אעבוד קשה ולא יהיה לי כח ללמוד - אני יודע שזה לא חייב להיות ככה . תודה על שקראת והקדשת לי זמן לידור אתה מוכן בבקשה להיות איתי גלוי ולומר לי ממה אני סובל . אין לי כבר כח לכל ההסתרות האלה של הפסיכיאטר (כששאלתי אותו מה יש לי הוא נמנע מלהגיד ). אני רוצה לדעת איך אני יכול לפתור את הדברים . אני כבר מיואש . מיואש מעצמי שאני לא מסוגל לעמוד בציפיות שלי . דיייייייייייייייי. מה עושים ?

שלום דורון, קראתי בעיון את מכתבך. אינני יודע האם הטיפול בו אתה נמצא מסודר, כי אתה כותב שבסופו של דבר לא פנית לטיפול. אני לא חושב שעיסוק באבחון עצמי ומקצועי יעזור לך. להפך: ניכר שאתה עושה בהם שימוש כדי לבלבל את עצמך עוד יותר. וברור, שאינני יכול לאבחן אותך דרך הרשת, זה יהיה שטחי, לא אחראי, לא מקצועי ועלול לגרום נזק. הדבר הבולט בפנייתך הוא הקושי לצמוח ולהתבגר ואת זאת אני מאמין שתוכל לעשות בעזרת טיפול מתאים, עקבי וקבוע, אם וכאשר תרצה לפנות לטיפול מסוג זה ולהתמיד בו. אני זוכר את פנייתך המקורית, היצעתי לך טיפול שאינו כרוך בתשלום גבוה במוסד בו אתה לומד. אני מאמין שהוא טיפול ברמה סבירה ביותר ועם זאת, כנראה כחלק מהקושי שלך לקחת אחריות על עצמך ולהתבגר, בחרת שלא לפנות. נראה לי שאתה בין הסרת כל אחריות מעצמך תוך ציפייה מתמדת שהעזרה תגיע אך ורק מבחוץ ללא כל שיתוף פעולה מצדך ובין האשמה עצמית. טיפול ללא מוטיבציה פנימית של הפונה אינו יעיל ואת המוטיבציה הזו לא אני ולא אף גורם חיצוני לך לא יוכלו לספק לך. אני משער שאתה מפיק איזה שהם רווחים מישניים ממצבך הנוכחי וכאשר רמת המצוקה תגבר עליהם, תוכל לגייס מתוך עצמך מוטיבציה לפנות לטיפול כדי לגדול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום שוב ד"ר רובינשטיין נכון , אני מניח שיש פה רווחים משניים (בין אם זה הישענות על ההורים, לחיות על "חשבונם" או כל דבר אחר ) . אמרת :"תוכל לגייס מתוך עצמך מוטיבציה לפנות לטיפול כדי לגדול". זאת אומרת שאני לא גדול ( כלומר עדיין חושב כמו ילד , מתנהג כמו ילד ) . שאלה לי אלייך : האם מבוגר מרגיש בושה על כך שהוא גר על חשבון הוריו ? התשובה היא כן, לדעתי . אם הייתי עובד כמו מטורף ולומד כמו מטורף זה היה מצביע עלי כבן אדם בוגר ? יש אנשים בגילי שלא עובדים ולומדים ומרגישים עם זה מצויין (או לפחות ככה הם מציגים את זה ) . אז למה אני לא יכול להרגיש טוב עם זה ? (כי אני יודע שככה הדברים לא צריכים להיות ?) אני מודה לך על העצה ואני נמצא במאבק ביני לבין עצמי האם לעשות את זה . מצד אחד אני מפחד לספר כל כך הרבה דברים על עצמי , ואני לא במצב כלכלי שאני יכול להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי ,(וזה אומר שעליי לצאת ולעבוד- אני יודע! ). מצד שני אני יודע שאני לא יכול להמשיך ולחיות ככה . זה לא בריא בשבילי . אני יודע שההחלטה צריכה לבוא ממני - ככה גם אמרת לי וזה ברור מאיליו . תודה על ההתחשבות . ואם יש לך משהו להוסיף אני אשמח . דורון