היה שווה.

ענבל שלום, מה שלומך? (-: ): תבחרי מה הפרצוף המתאים לך? ענבל, הקשבתי לך ובאתי,היום לפגישה. כי לא נתת לי פתק,וגם הרופא לא נתן חופשת מחלה(: אבל כשהגעתי,בהתחלה בכיתי,ואחר כך סיפרתי לו שהיה לי מאבק בתוכי לא לבוא. וכן באתי. ואז הוא אמר שאם לא הייתי באה הוא היה מרגיש ממש לבד. ואז עוד יותר בכיתי.ממש.ממש. כאילו הוא קרא אותי כאן,בפורום,ושמע אותי אומרת שאני רוצה שהוא יאהב אותי,והוא גם אמר את זה ,בעצמו,מיוזמתו,שזה הכי שווה. הרגשתי שאני חשובה לו,באמת.שהוא מחכה לי.ושנעים לו להיות איתי ולטפל בי. ואז שאלתי אותו אם אני חשובה לו. והוא אמר שוודאי,חשבת אחרת? בעקבות זה ניהלנו דיאלוג שלם על מילים קרובות, והוא אמר שזה לא מחזיק להרבה זמן ושאני צריכה ללמוד להבדיל בין מה שקורה בפנים למה שקורה בחוץ. ואמרתי לו שהמילים האלו מחזקות אותי ונותנות לי כח. והם לא נעלמות,אולי הם קצת שוקעות... אז הוא אמר שאולי הוא טועה בעניין... ואני חשבתי וגם אמרתי לו שהחיזוק מתחיל מבחוץ לבפנים,והוא אמר שההפך. והוא גם טען שאני מבקשת את זה אחרי שאני מביאה צדדים יותר חלשים שלי,לטיפול. אבל ענבל,וכאן אני שואלת אותך,תינוק שנולד ושומע מאבא ואמא,שהוא חמוד,וחכם,ויפה,וכו...בהמשך האמירות האלה מתבססות אצלו והופכות לחלק ממנו.את לא חושבת? הרי טיפול דינמי זה תחליף הורי.לא? אז למה כאן פתאום זה הופך להיות "נורא" כל כך האמירות האלה,הקרובות,המחבקות? שבהמשך יהפכו להיות מופנמות. למה הפסיכולוגים מסבכים כל דבר? יש דברים שהם כל כך פשוטים,בעיני. את יודעת,ענבל, גם שמתי לב שקרה עוד משהו היום, הוא אמר לי כל מיני תובנות עלי ודברים שהוא הסיק מהדברים שלי, שקשה לי להחזיק חוויות טובות להרבה זמן. אולי לכן אני מתעדת כאן שאוכל לחזור... שבטיפול אצלו כלכך נעים לי כי זה המקום היחיד שבו אני לו שיפוטית כלפי עצמי... שאין לי חוויה רציפה על עצמי, וראיתי שבאמת כשאני מדברת את עצמי,הוא יכול יותר לעזור. והוא גם היה רגיש ולא נגע בעניין ההוא,המעורר חרדה,שסיימנו בו בפעם שעברה. אולי מזה חששתי,שהוא ירצה שנדבר על זה.כי עדיין לא מסוגלת. ואמרתי לו שטוב לי שם ונעים.שאני מרגישה אסופה ומוחזקת, והוא אמר:ככה הדברים באמת היו יכולים להראות,זה היה יכול להיות אחרת.כאילו אמר:אם רק הייתי שם אז כשהיית ילדה שלא תרגישי כל כך לבד. ענבל, כנראה צריך הרבה חוויות טובות כאלה שהפרמים יתחברו, לתפר אחד טוב ושלם, נכון? אדוה.

הי אדוה זה לא שהמילים הקונקרטיות לא חשובות, זה שהן לא יכולות לבוא 'על ריק', בליכיסוי. הילד צריך להרגיש שמקשיבים לו, שמבינים אותו, שאוהבים אותו, שאכפת ממנו. אם לא, ואם רק אומרים את זה - זה סתם מילים ריקות.ולכן הן גם לא ממלאות שום דבר. זה חשוב שהוא גם אומר וגם עושה. העושה חשוב יותר , כי זה מה שממלא באמת. ענבל

הי ענבל, הוי, כל כך טוב שבאת,ענבל. זה כבר מרווח,מבפנים. למה כוונתך,עושה? המטפל בטיפול בעיקר מדבר, אז למה כוונתך? אדוה

וואו, זה לא רק היה שווה להוא. זה אפילו שווה סיבה למסיבה. נפתח שולחן?? אדוה, אני מקנאה. מאד. ואפילו לא מתבישת בזה...

הי מיקי, בגלל שיש לי כל כך הרבה רוצה לחלק גם לך קצת... את יודעת שאני חושבת עליך הרבה?באמת!! ובמסגרת המחשבות רציתי לשאול אותך- האם את מביאה לשם את עצמך? מוכנה לוותר על השליטה? מספרת על חוויות מהעבר? נחשפת? את לא חייבת לענות, אבל מרגישה בקשר אליך, שאת יושבת שם כל הזמן על המשמר לבדוק כמה הוא נותן מעצמו. בינתיים את לא לפה ולא לשם, אולי אם תנסי קצת לצלול ראש ולתת את עצמך בלי לבדוק אותו כל הזמן תרגישי אחרת? ואולי אני סתם מדמיינת, ואת יושבת שם ובוכה ולא מפסיקה לדבר??!! לא יודעת?? סתם נקודות לחשיבה. אבל אני מרגישה שיש משהו מקרב כאשר מדברים את הדברים כפי שהם.באמת. אולי,אני טועה,שוב זאת רק תחושה. ושתדעי שחושבת עליך הרבה. אדוה.

אני ממש מקנאה בך על התיאור פגישה הזה...נשמע כל כך מושלם, חם ומכיל ונעים...כמו רחם שלא רוצים לצאת ממנו... זו נשמעת ממש פגישה מיוחדת...הלוואי שהיה לי האומץ לשאול אותה את כל השאלות האלו...אני כל כך מפחדת ממה שהיא תגיד... נשמע שהוא כל כך רגיש, סוג של אמא... דורותי