הצילו!!!

שמישהו יציל אותי מעצמי ומכל הרגשות המחורבנים האלו, אני כבר לא יכולה יותר!!! השתתפתי באיזה מחקר על בנות שאיבדו את אימן בילדות והיה מצוין שם פורום "בנות ללא אם". עכשיו נכנסתי אליו פעם ראשונה וזה זעזע אותי. זה פשוט הציף אותי כמו גל חזק- כל התחושות, המחשבות, הזיכרונות- זה היה בלתי נסבל לראות את זה מול העיניים. כאילו זה נתן תוקף לכל הגועל שיש בתוכי. עכשיו, מה דורותי עושה כשהיא מבינה שמשהו עושה לה רע??? ממשיכה לחפור בו, שעות!!! אז עכשיו אני אחרי שעות של קריאה, שעות של בכי ושל מוצפות ועכשיו הצלחתי לעזוב את זה. טוב, בעצם זה לא היה שעות אלא רק שעה אבל זה הרגיש כמו שעות. למה זה עושה לי כל כך רע? באופן כללי קשה לי לשמוע על מוות ואובדן וקשה לי להיות בקרבת אנשים שמדברים על זה. זה כאילו בולע אותי. רק כשאני יכולה כביכול מרחוק להתייחס לזה זה סביר אבל טיפה מעבר זה ממוטט אותי. כשאני חושבת על אמא שלי ועל כל התחושות האלו, באמת, אבל באמת בא לי למות. אין טעם לחיים תחת הסבל הזה. לא ענית לי אם את מאמינה בחיים שלאחר המוות? אין, זה מרסק אותי, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. טוב, עכשיו אין קסנקס יותר, ובן זוגי כבר ישן לידי, וכבר התקלחתי...אני צריכה לעזוב את זה ולהתעסק במשהו אחר. כאילו יש קסנקס- בכמויות, אבל אני אהיה חזקה. סיפרתי שגם בן זוגי יתום? לשנינו יש רק האחד את השני בעולם הזה, זה גם מחזק וגם מחליש. לילדים שלנו לא יהיו סבים...אופס כבר קברתי את אבא שלי והוא עוד לא מת...הוא פשוט לא נוכח. מה יהיה? מתי זה יגמר? מתי הם יהיו עוד זכרונות שאפשר להיזכר בהם בלי להתפרק טוטאלית? אולי אף פעם? אני מרגישה שאני צריכה לעבור ניתוח, לכרות את כל הזכרונות האלו ורק אז אוכל באמת להשתחרר. הם לעולם לא ישתלבו עם הגוף ובזמן הזה הם שולחים גרורות גם לחלקים הבריאים. זכרונות סרטניים. ענבל, את יכולה להכין לי כוס שוקו (נגיד שאני אוהבת שוקו) ולשבת לידי עד שארגע? ואני יכולה לבכות לך על החולצה ולהרטיב אותך לגמרי? (מי כתבה שדמעות זה מגעיל?) אני לא צריכה שיגעו בי ולא שישירו לי רק שישבו לידי. טוב, אני אדמיין... לילה טוב דורותי

הי דורותי הלוואי שהייתי יכולה לשלוח חבל אחד, ארוך-ארוך-ארוך, להצלה. בינתיים מה שבא לי לענות לך זה "שששששששששששששששששששששששש" אחד ארוך ומרגיע.. ענבל

הלוואי שהייתי שומעת את הששששששש הזה בלילה...כל כך הייתי צריכה אותו. דיברתי איתה היום. אין פתרונות. ננסה שיחת טלפון קבועה, אבל כנראה שאני אשאר מוצפת ונסערת גם בשבועות הקרובים. הבנתי שקשה לי במיוחד לנוכח זה שאני מפחדת להביא את הצדדים האלו לטיפול ובתקופה האחרונה אני באה מאוד מוחזקת, מדברת על עניינים יותר יום יומיים ומנסה להדחיק את הכאוס שבתוכי. אני מפחדת שאם אני אדבר עליו בטיפול זה יתן לו לגיטימציה להתקיים. חוץ מזה גם רציתי קצת לגרום לה סיפוק אז התמקדתי בכל ההתקדמויות והצדדים החיוביים והבונים שיצאו בתקופה האחרונה. התוצאה- נשארתי עם הכל לבד... המשימה- למצוא דרכים להרגיע שהן לא רגעיות כמו ההרגעה שהפורום מספק, משהו שיותר נשאר. הדרך- עמימות...היכולת להישאר באין ובסבל בצורה עמומה, לא להיבהל, ולשרוד... כאילו זורקים אותך לכלוב נמרים ואומרים לך להישאר עם הפחד, לא לפחד לא לדעת... הסוף- כנראה מוות...מי תמות קודם לא ברור. איך העלילה? נשמע מעניין? אני מוכרת את התסריט לכל מי שרוצה, אני מוכנה להעביר אותו הלאה... טוב, אני אבכה לי דמעות עמומות, אחשוב מחשבות עמומות, לא אפחד לא לדעת, לא אפחד להיות (לבד), ונראה מתי תהיה ההודעה הבאה... להתראות ותודה דורותי

אני צריכה תשובות... מה לעשות? אני צריכה דברים ברורים. מתי כל הסבל יגמר? למה הוא בכלל שייך? למה הוא כאן? מאיפה הוא הגיע?

הי דורתי אוף יש לי מיליון דברים לענות לך וכל פעם אני לא מצליחה לעמוד בקצב. טוב נתחיל מהסוף ונלך אחורה,בתקווה שאני אצליח לזכור הכל. בקשר לקונפליקט את בהחלט צודקת.אני לא חושבת שאני שה תמים,ואין לי שום חלק בסיפור. בנקודה הספציפית ההיא זו הייתה פרובוקציה יזומה שלא היה שם שום קשר למציאות,והתגובה הייתה ממש קיצונית בלי שום פרופורציה לכלום,וכללה גם מכה מתחת לחגורה.ילדים משאירים בחוץ,גם כשבא להתפוצץ.אבל את שוכחת שכקוראת בפורום את ושאר הקוראות נחשפות רק לחלק מההודעות.ובגלל שאני כן שמה את המייל יצא לי להחשף ללא מעט אחרות שלא זכו להתפרסם.אז נכון זה באמת בעיה שלי שאני לא סומכת מספיק בעיינים עצומות,ושצנזורה זה משהו שקשה לי,אבל לי יש תמונה קצת יותר מלאה.(היא גם חלקית כי אני לא רואה הכל).ואפרופו פיצולים,את יודעת שבפורום אחורי הקלעים אני ולילך זה פיצול ? האמת זה מחמאה בשבילי,למרות שבטח לילך תתבאס.וזה גם לא פעם ראשונה שלילך הותקפה,וגם אני חוטפת בלי סוף מאותה הגברת בשינוי אדרת.חלק מהשינוי שקורה כאן הוא הצגה,ענבל גורמת לו באופן יזום בעזרת צנזורה.אני חושבת שיש חלק שהוא גם התחלה של שינוי אמיתי,ואפילו אני שמתי לב אליו,דווקא בהודעת האין קלמנטינה,ואפילו רציתי להגיב ולהגיד משהו נחמד ,באמת.כמובן שלא העזתי,וכמובן שנורא התבלבתי מזה.ובטח עכשיו לענבל ממש בא להרביץ לי גם. נו טוב אני כבר רגילה.אני באמת חושבת ומאמינה (וגם המטפלת שלי) שדווקא השיקופים הכואבים והאמיתיים הם הרסיסי תקווה,זה הסיכוי האמיתי לשינוי.טיפול טוב הוא לא רק קוצי מוצי וחיבוקים ונשיקות ונעים.בטיפול טוב יש גם כשלים אמפטיים,וגם נפגעים וגם כואב וקשה.השאלה מה עושים עם זה.אם בוחרים להשאר הקורבן שתמיד תמיד צודק,ותמיד נשאר לבד,או שלוקחים אחריות על החלק שלי,ומצליחים ללמוד מזה להבין ולגדול.ואני ממש לא מתנערת מאחריות על החלק שלי שקיים.אבל לקחתי את הסיפור הזה חזרה לטיפול שלי,לא רק שלא פיצלתי,להפך,חיברתי בין מה שקרה כאן לבין הטיפול ולבין החיים בחוץ.ומבחינתי נכון שבפורום אפשר להפגע ולהתאכזב,אבל גם תיקונים יכולים לבוא מכאן.גם בטיפול אפשר להפגע ,אז זה אומר שלא צריך ללכת לשם ? והיום אני מבינה שחלק ממה שקרה כאן קשור גם לזה שאבא שלי אחרי שנים שאני מתחננת לכל העולם שילך לטיפול,ואחרי שנים שאמא שלי טענה שהוא מקרה אבוד וכלום לא יעזור,דווקא עכשיו כשממש מתאים לי להתנתק ממנו,התחיל ללכת לטיפול.והוא טוען שהסיבה שהוא הולך זה כדי לישר איתי את ההדורים.אה יופי,טוב שנזכרת,למה לא לפני שלושים שנה,או אפילו עשרים,למה כל כך באיחור,אחרי נזק כזה אדיר גם לאחותי וגם לי,וגם לאמא שלי.ובאמת יכול להיות שכן אפשר להשתנות אחרי כל כך הרבה שנים ? קשה לי לחשוב על זה,זה נורא מבלבל,מתסכל.ולשאלתך הוא לא עשה עוד משהו,אבל מה שהוא עשה הספיק בשביל לתת לי את התחושה שאין לי בית , וההתעלמות של אמא שלי מהמצב והצנזורה כלפי חוץ ממש לא תרמה.(כשהיא הייתה בחדר הוא אף פעם לא העיז,אבל מספיק שהיא הייתה בחדר ליד הוא ישר התחיל,ואז היא כן באה והגנה.אבל כל מה שהיא לא ראתה ,כאילו לא היה קיים,וכלפי חוץ כלום לא קיים.) ואז חיפשתי לי בית אחר.ועם "האבא המאמץ" כן קרה עוד,בזמן שישנתי.ושוב קפאתי ולא צייצתי,כמו שהיה קורה לי עם אבא.וגם כאן "האמא המאמצת" ישנה ולא ראתה.ואחרי חזרתי הביתה וההורים שלי ישנו ואני הלכתי למקלחת וזרקתי את הבגדים לכביסה,והלכתי לישון.ושכחתי מזה לכאורה.ואחרי שנים בלילה הנורא בחיי נזכרתי,כן אז היא ביטלה את הפגישה.וגם שהצלחתי בסוף לספר לה בטיפול,היא לא ממש הייתה איתי,גם היא צנזרה אותי באופן מסויים.ובגלל זה כל הטיפול שלי לא היה מוצלח מספיק.קרה לנו משהו מאוד משמעותי וטראומתי עבורי ממש בהתחלה.ולקח מלא זמן לשקם.אבל הצלחנו.אני סה"כ הייתי שנה בטיפול באופן ציבורי,ואז ילדתי והטיפול הסתיים.ואחרי שנה הפסקה חזרתי אליה באופן פרטי לפעמיים בשבוע.אז נטו אני בטיפול שנתיים.שנה פחות מוצלחת,שרק לקראת הסוף התחיל לזוז משהו,סביב שלבים מתקדמים בהריון שלי וצרוף של חזרה של המחלה של אמא שלי.וזה שהיא באה לבקר אחרי שילדתי היה שוק מוחלט עבורי.היא נורא התרגשה מהלידה שלי ,הקול שלה ממש רעד בטלפון.(זו היתה גם הפעם הראשונה שהתקשרתי אליה).והיא שאלה אם אפשר לבוא,ואני ממש שמחתי והופתעתי ,וזה היה בעצם סוף הטיפול.עד שסוף סוף היה חמים ונעים ,זה נגמר.טוב עכשיו שוב חמים ונעים לי שם,ועכשיו רק אני אחליט שנגמר. טוב שוב לא הצלחתי לכתוב לך חצי ממה שרציתי, אבל אני חייבת לקחת את המלך הקטן מהגן. אולי אני אצליח להמשיך בערב או מחר. ואני ממש מקווה שהפעם ענבל תבחר לפרסם את ההודעות המקסימות שהגיעו במייל מחברתך היקרה יפעת.בנתיים הגיעו כבר ארבע.אני מבטיחה לא להגיב,בתקווה שגם הודעה זו תתפרסם. טוב רק משהו קטן ,כדי להקל על מצב העמימות. יפעת יקרה ,איי קיו זה משהו אמפירי.יש מספר מדוייק שמעיד עליו. ובאמת שלי שונה באופן מובהק מהממוצע,אבל לא בכיוון שאת חושבת. ביי דנה

איך את מצליחה לקבל הודעות מצונזרות ? מגיעות אלייך למייל ?? איך ? תלמדי אותי איזה פעולות/ מה עושים בכדי להתחבר טוב ? נ.ב מתה מסקרנות מי המטפלת שלך...יש לי הרגשה משום מה שיש לנו "אמא" משותפת.. ביי דפי.