איזו אכזבה...

אוף, הכל הלך כל כך טוב...הצלחתי לא לכתוב בפורום גם בחמישי וגם בשישי, והייתי בטוחה שאצליח עוד כמה ימים... ואז באה שיחת הטלפון...היא ביטלה לי מחר. ואין שעה חלופית. הצד החיובי- אני כבר לא במקום שהיא עשתה לי דווקא כי היא שונאת אותי וכו', אני באמת מבינה שהיא לא יכולה להגיע וזה ממש לא קשור אלי. הצד השלילי- אני ממש ממש מאוכזבת. כל השבוע אני מחכה לשעה הקצרה הזאת. כל השבוע אני מתכננת על מה לדבר ועל מה לוותר,וכל כך חיכיתי...ועכשיו עוד שבוע שלם. וזה יהיה שבוע נוראי...חוזרים ללמוד. אני לא מאושרת מזה כמו לילך. לי ממש אין כוח. ואיפה שאני לומדת אין פרחים יפים, רק פרופסורים מזדקנים ובטון. ואני צריכה ללכת עכשיו לאיזו מסיבה, ויצאה לי כל הרוח מהמפרשים, אני מרגישה באבל.טוב אולי הגזמתי. והשבוע הולך להיות מתובל בגמילה טוטאלית מקסנקס...אחרת אני ירדם בשעה וחצי נסיעה שיש לי כל בוקר, כן זה כבר קרה... נקודת אור- יש לי פגישה מחר עם הפסיכיאטרית, אני קצת אבכה לה...רק שגם היא לא תבטל. טוב, אני כבר ילדה גדולה. אני אנשום עמוק ואתמודד עם עוד אחת מיני הרבה אכזבות שצפויות לי בחיים. ואם כבר חזרתי אז אני אתייחס למה שקורה בפורום. ממש קשה לי עם זה. בקיבוץ אסור לריב, הקבוצה יותר חשובה מהיחיד. אבל גם אני הייתי בתקופות כאן של צורך בביטויי תוקפנות, של תסכול, של התגוננות... ליפעת- נראה לי המבחן האמיתי עכשיו הוא האם תשימי את שריון הקשקשים, או תתמודדי עם הפגיעה שמוכיחה לך שוב את כל מה שאת טוענת, בצורה שונה. איך? אין לי מושג... לדפי ודנה- זה דווקא אמור לשמח אתכן...אם יפעת מתחילה להשתנות, אז זה אומר שכולנו יכולות... (יפעת- לא בנסיון לפגוע, אלא בהומור, את יודעת שאת אחת הקשות...). וככה מתחיל שינוי- בכתמים קטנים של אינטגרציה, שנמחקים וחוזרים, רק כל פעם הם טיפה גדולים יותר... עד שנהפוך לאדם המושלם- האינגרטיבי, רגיש, חזק ואופטימי (וכמובן בלונדיני עם עיניים כחולות- ענבל זה הפרמטרים שחסרים לך, ולכן לא נעשה לך אידיאליזציה...). לאדווה- עשיתי 3 אנטרים כבר ועוד יבואו...אני מרווחת, נושמת... טוב, אולי אני כבר מרגישה יותר טוב, מעצם הפורקן. נראה איך אתפקד במסיבה...יהיו שם מלא אנשי טיפול, מקסימום אני אטפל לאחד מהם ואתחיל לבכות (ולקינוח אחבק לו את הרגל ולא ייתן לו לעזוב...). ענבל- אפשר המון המון אמפתיה והמון מילים? תודה, דורותי

הי דורותי, המון המון אמפתיה - כן, המון מילים - אין לי כ"כ.. אני שוב שומעת את הרעש-געש הפנימי ואת הצורך לטפל או להיות מטופלת, לחבק או להיות מחובקת, להגיב לאחרות ולבקש את תגובתן בחזרה.. זה נובע מאותו מקום.. מאחלת לך יכולת הכלה גדולה-גדולה.. איכשהו עכשיו זה מתקשר לי לרווחים (של אדוה), לפינוי מקום.. ענבל

נראה לי שלא כל כך הבנתי, את החלק השני של התשובה שלך. למה דווקא יכולת הכלה את מאחלת לי? ואיך זה מתקשר ללפנות מקום (אדווה, 2010)? אה...אולי להכיל את האכזבה? נגיד ואת זה אני מצליחה לעשות, איך אתמודד עם עוד שבוע בלי טיפול, ובלי קסנקס??!! האמת שהיא אמרה שאם ארצה אוכל להתקשר...אבל אני לא צריכה שיחה, אני צריכה מקום, תחושה... בכלל המקום שלי התערער, מלהיות לבד ביום ראשון בבוקר ואח"כ יש לה ישיבות...הפכתי להיות אמצעית, בין שתי פגישות (לפחות). אני המטופלת שרוצים שתבריז כדי קצת לרווח... את חושבת שזה בסדר לדרוש בוקר שלם לעצמי? האמת שבהתחלה היא הציעה לי להיות ראשונה וזה נראה לי מוקדם מידי, עכשיו אני מתחרטת... 3 פגישות ברצף זה מתיש. כל הזמן חושבים על לשרוד ושיהיה כוח להיות באופן מלא עבור כל אחד. אכן רעש געש...אני משקיטה אותו על ידי דיבור (כתיבה), אני יכולה להמשיך לכתוב לנצח...יש לי אין סוף של מחשבות. אבל את יודעת עם מה קשה לי לאחרונה? עם זה שאני מכירה בכך שאני ממש אוהבת אותה. את זה שהיא לא עזבה בתקופות שהייתי נוראית, שהיא לא נקמה כשאני הייתי ביקורתית שוב ושוב כשלא הגיע לה. ובלי שום קשר אני אוהבת אותה כאדם, בצורה שאני מכירה אותה. וקשה לי עם זה. זה שם אותי במקום כל כך פגיע, אבל שונה מהפגיעות של תלותיות. גם בוגר וגם פגיע...זה מבלבל...מה יותר מסוכן? להיות תלותי או לאהוב? אבל תכלס אני עדיין תלותית, אבל פחות. טוב, קשקשתי מספיק...לפעמים בא לי להשתיל משפט לא קשור, שקורא לרצוח את ראש הממשלה או משהו כזה, כדי לבדוק אם את באמת קוראת את הכל...עשיתי את זה בתואר ראשון עם סיכומי מאמרים שהיינו צריכים להגיש וכמובן שלא באמת קראו את מה שהגשנו.אבל יש לי תחושה שאת באמת קוראת. אז אני לא קוראת לרצוח את ראש הממשלה. טוב, עכשיו כבר הגזמתי, וגם בלי רווחים. אבל רק רציתי להוסיף שהצורך לטפל תמיד נוכח, והפורום הוא המקום היחיד, מלבד הטיפול, שאני מביאה גם את הצורך להיות מטופלת. אבל ברור שזה קשור אבל אולי לא תלוי מצב נפשי. טוב, כהרגלי אני אוהבת ממש להגזים. ממש למתוח את הגבולות, ממש לעצבן. נזכרתי לאחרונה בהודעות נוראיות ששלחתי לך כשהייתי מסוננת, עם האשמות נוראיות. גייסתי את כל כוחותיי האחרונים כדי לפגוע. והצטערתי על כך, אבל לא הייתי במקום לראות את זה באופן שונה. אז עכשיו אני רוצה להתנצל, שכחתי את כל חלקי בסיפור...את הצורך בנקמה...אפילו ניסיתי לקרוא באינטרנט על איך מפילים אתרים...אבל לא הלך לי :) זהו, נראה לי שברתי שיא, להתראות, דורותי נ.ב. ואפרופו דמויות שמאחורי שמות גם נזכרתי ביפעת המזכירה... שספגה המון בכי ועלבון...אז גם לה תודה.

בא לי למות, אני מרגישה ריקה ורקובה. נמאס לי לסבול, החיים שלי מורכבים מרגעי סבל רבים, ממוצפות, מתחושה שכל רגע אתפרק לרסיסים... כבר לא יכולה לנשום. הדמעות כבר יושבות בקנה. איך אפשר לחיות ככה? בסבל מתמשך? לזה נועדתי? את מאמינה לי שנמאס? לשבת על הספה, או במיטה ולבכות...ועל מה אני בוכה? לא ברור. סתם עצב. ריקנות. בדידות. שיר של הגדול מכולם, עם הקדמה מיוחדת, מתאר היטב את התחושה: http://www.youtube.com/watch?v=lNTFqSaFwyo ועוד שיר של דליה רביקוביץ- מיום ללילה: כל פעם אני קמה מחדש מהשינה כמו בפעם אחרונה. אינני יודעת מה מצפה לי ואולי מסתבר מתוך זה שלא מצפה לי דבר. האביב שבא הוא כמו האביב שעבר. אני יודעת מהו חודש איר אבל אין דעתי נתונה לו אינני מבחינה בגבול שבין היום לבין הלילה. רק שהלילה קר יותר והשקט שווה לשניהם. בבוקר אני שומעת קולות של ציפורים אני נרדמת בקלות מתוך חיבה אליהן. מי שיקר לי אינו נמצא פה ואולי בכלל אינו נמצא. אני עוברת מיום ליום מיום ללילה כמו נוצה שאין הציפור מרגישה בה כשהיא נושרת. יש לי תחושה שלא תהיי כאן מחר, אני מכינה את עצמי, אולי גם אני לא אהיה, הלוואי ואצליח. בכל מקרה תודה רבה על המקום דורותי