איך עומדים בזה?
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, ועכשיו אני מעיזה, גם כאן- איך אפשר להיות פסיכולוגים? אם נניח, אני מעבירה עוצמות של רגשות שליליים וקשים, וסיפור חיים מצמרר מהמציאות העכשוית. והמטפלת אומרת בפגישה הבאה-חשבתי עליך הרבה הרבה השבוע. ואני רק מחשבת את מי שהיה היום לפני ועוד אחרי, מפיל עליה תיקים של קשיים, רגשות "מדהימים" ומחשבות.... אז או שלא באמת היא הרגישה וחשבה הרבה, כפול כל המטופלים וזה משהו עם הפרדה חזקה, והרגש שמובע רק בשבילי.והיא כבר התרגלה עם ותק כמו שלה. לפי ההגיון אדם שפוי אמור להטבע ולא להכיל כ"כ הרבה תיקים, אם באמת הם נוגעים לליבו, לא? לא יודעת, גם שעה של הדרכה שבועית לא מצטירת לי כמספיקה עם התיק שלי כפול כמה מטופלים כל יום.... יש כאן העמדת פנים של רגש ומילים למען המטופל, או באמת השתתפות רגשית ומחשבות חזקות ורבות על כל צרה מהלכת- מטופל? אז איך הפסיכולוגים עומדים בזה?
הי ליאל, איזו שאלה את שואלת.. כששואלים אותי את זה בקליניקה אני בד"כ לא עונה.. מנסה לברר מדוע שואלים, מה בעצם שואלים.. זה בד"כ הולך למקום שתוהה עד כמה באמת למטפל אכפת ממני. חשבתי לנסות את זה גם כאן, אבל זו תהיה התחמקות מהשאלה.. וגם האמת היא שיש לזה תשובה. אבל התשובה אינה דיכוטומית כמו שאת מציגה : 'העמדת פנים של רגש ומילים' או 'השתתפות רגשית בכל צרה מהלכת'.. זה איפשהו במורכבות הזו של האמצע. יש השתתפות רגשית אבל גם יש הפרדה, לוקחים את המטופלים 'הביתה' אבל גם שמים בצד.... מה אני אגיד לך, זה איכשהו מצליח. בברכה, ענבל
זה נפלא שאת יודעת גם לפזר את הערפל. לא להיות עמומה. יש לי חסכים מהמטפל שלי בעניין.הוא מלך העמומים כולם. נהניתי מתשובתך הכנה. אדוה
מנהל פורום פסיכותרפיה
