חופש מתלות

שלום ענבל, אני מתנצלת מראש על הנושא הנדוש, חופשת המטפל וכל הבלה בלה.. ובכל זאת העניין הזה מאוד מטריד אותי מאחר ומגיל צעיר ביותר אני עצמאית מבחינה רגשית, אפילו כילדה צעירה לא הייתי בוכה והסתדרתי לבד (אולי בגלל שכשהייתי בוכה הייתי מקבלת מכות שנפסקו רק שהפסקתי לבכות או לנשום, למרות שאני זוכרת שהייתי אומרת ש "תפסיקי להרביץ לי אז אני יפסיק לבכות" לאמא היה הגיון אחר, אלו היו שיטות חינוך מקובלות בימים ההם, כולם בודאי קיבלו מכות, ודווקא המכות היו הדבר הפחות חמור אצלנו בבית, והיו גם דברים טובים למרות הכל...) בקיצור אני תמיד בשליטה, ומאוד לא תלותית, בקשרים הבינאישיים שלי אני הצד שבו תלויים. בשנתיים הראשונות זמני החופשה של המטפל עברו עלי בצורה סבירה, השנה בפעם השלישית זה נהיה בלתי נסבל, אני לא סובלת את עצמי כ"כ תלותית וילדותית, זה מפחיד אותי מה שעובר עלי עכשיו, אם לפחות הייתי עובדת מחוץ לבית דעתי הייתה מוסחת קצת, אלא שגם אני בחופשה עם הילדים. אני נמצאת במן סערת נפש כזו, אך לא יכולה להסגיר את רגשותי, לא לפני בעלי ובטח שלא לילדי, אני גם לא טיפוס של "חברות", ולכן כנראה אני כותבת אליך . רוב הזמן, בעיקר שבעלי חוזר מהעבודה, אני פשוט מציגה הצגה כאילו הכל בסדר (ובאמת יש שיפור ניכר בעקבות הטיפול בתפקוד האימהי שלי) בפועל קשה לי לאכול, קשה לי לעשות דברים ויש לי התקפי חרדה שבהם קשה לי לנשום , ז"א שדי איבדתי שליטה. לא דיברנו על אפשרות של קשר בזמן החופשה ובכל מקרה לא הייתי מתקשרת אליו, דבר ראשון זה לא כזה נורא , ודבר שני זה רק יעודד את התלות שגם כך מוגזמת. אני מודה לך על ההקשבה, ושוב מתנצלת הפעם על האורך. סשה

שלום סשה, הסיטואציה הייחודית של הטיפול אכן מעוררת סוג אחר של קשר וסוג אחר של היות (being) מאשר זה שאנו רגילים לו בחיי היומיום. גם אנשים עצמאיים מאד מפתחים לעיתים בטיפול סוג של תלות או נזקקות. אין להיבהל מזה, אלא צריך להבין את זה. סוף סוף, אחרי שנים, יש מקום שאפשר להישען עליו. לכן, כשהוא איננו – זה מבהיל. המטפל יחזור ואיתו תחושת הבטחון – עד שזו תיבנה בתוכך. בברכה, ענבל

שלום ענבל, תודה על ההסבר, ועל המילים המרגיעות. מאחלת לך חופשה נעימה. סשה