שנאת אם

מסתבר שיש עוד ששונאים את אימא שלהם. כנראה שאפילו לא מעט. מדהים שהסיבות בדרך כלל דומות: אגואיסטיות, אטימות, שנאה לילד שמפתחת שנאה לאם, כעסנות, זעפנות, רשעות. היית מצפה שאימא שלך היא הפסיכית היחידה, אבל מסתבר שיש עוד שמבינים שאימא שלהם צריכה טיפול. למרביתם אין קשר אתה, מה שלא מפריע לה מצידה להמשיך להתנהג בשלה כאילו כלום לא קרה. אולי גם זה דפוס שחוזר על עצמו, ההתכחשות ואי ההבנה שהילדים שלך שונאים אותך, והשלמה עם המצב של נתק מוחלט בעוד שהילד מתחרפן ולא מבין איך זה עובר כאילו כלום. בהתחלה מנסים נתק רגשי, אימא שלא יודעת כלום על הילדים שלה וכו', אבל גם נתק פיסי לא עוזר. קראתי על מישהי שעזבה את הבית בגיל 18 כבר, אבל השנאה לא שכחה, ויש לה עד היום בעיות נפשיות מזה והיא בת 32. היא מתארת את זה שאימא שלה בנתק אתה ולא עוזרת לה עם הילדים , וגם כשהבת הייתה שבוע חולה במיטה היא לא טרחה לבדוק מה עם הנכדים שלה. בגלל שהיא כבר עזבה בגיל 18, ומרגישה ככה, אני מפחד שאצלי זה מאוחר מדי. מצד שני הדרכים בהם היא פועלת לא בריאות לה, היא צריכה להשלים עם הנתק ולהתעלם מקיומה של האם לחלוטין. במקום לנסות לקבל קירבה שלעולם לא תגיע, עליה להתנקות מהרוע הגדול שנחשפה לו. אבסורדי הדבר שרבים הם כל-כך אותם אנשים, והם אלו שבסופו של דבר הולכים לטיפול ולא האימהות. במקרה שלי אני חושב שהיו מצבים רבים בהם היו צריכים לאשפז את אימא שלי, ועוד אני סמוך ובטוח כי הטיפול שלה חייב להיות תרופתי. אני לא חושב שהיא אי פעם תשנה את האגואיסטיות הקמצנות והאטימות שלה, אבל אולי היא תשנא את כולם פחות. מאושרת היא לא תהיה, אבל ההתעללות שהיא מעבירה אותנו בזעפנות שלה, תוך שהיא מדברת לעצמה וזורקת וטורקת דברים, דבר שהשאיר אצל כולנו טראומה, גם אצל אבא שלי שפשוט קופץ ומגיב כל פעם שזה קורה, אולי תיפסק. כשהיא התנהגה ככה אני מצדי תמיד צעקתי עליה חזרה, ויום אחד התחלתי להתעלם. זה לא עזר לכלום, כי אין לה בעיה לזעוף ולהשתולל ולדבר לעצמה גם שעות, כשכולם צריכים להלך על קצות האצבעות לידה. להפך זה רק גרם לי להרגיש יותר רע, כי כשהיא מתנהגת ככה כל השנאה שלי כלפיה עולה למעלה ובא לי פשוט לתת לה מיליון סטירות. כשהייתי מוציא עליה את העצבים כשהיא התנהגה ככה, והייתי עונה לה וצועק עליה חזרה, לפחות הייתי מוציא את השנאה. מאז שאני מתעלם רע לי יותר כי אני אוגר את השנאה. בקרוב אני יוצא מכאן, ואני מתכוון להתעלם ממנה לחלוטין. הרבה אמרו לי שכשיוצאים זה יותר טוב, ואם לא מסתדרים עם ההורים אז המצב משתפר כשיש את המרחק ונהיים יחסים טובים. אותם אנשים לא מבינים שזה לא שאנחנו לא מסתדרים, אנחנו אויבים. היא לא רוצה בטובתי, ואני לא רוצה בטובתה ואין מה להסתדר. בקשר לאישה הקודמת שסיפרתי עליה, פסיכולוגית ענתה לה שהיא צריכה ללכת לטיפול כדי שתדע לא להשליך את השנאה הזו גם על ילדיה שלה, ושהיא לא תמליץ לה לנסות ולדבר עם האם כי לפי התיאור של אותה אם אין עם מי. וזו התשובה הכי טובה ששמעתי, כי אני מבין שהבעיה לא אצלי. אסור לילד לחשוב שהבעיה אצלו, לפעמים פשוט אין עם מי לדבר.

שלום לך אני לא יודעת אם הודעתך הגיעה לכאן במכוון או בטעות (יש טעויות בפסיכולוגיה?). בכל אופן,אני לא זוכרת שפנית לכאן בעבר, אבל ברוך הבא ומהודעתך התמונה ברורה וכואבת. התייחסות קטנה לדבריך - הולך לטיפול לאו דווקא מי שאצלו 'הבעיה', אלא מי שאצלו המצוקה, מי שרוצה להרגיש יותר טוב. אם לא טוב לך, פנה לטיפול - גם אם הבעיה היא אצלה. בברכה, ענבל