דמותו של מנהל הפורום

רוצה שזו תהיה מחשבתי האחרונה כאן ולא איזה קטר נוסף בשרשרת מחשבות נוספות. כאמור הפתגם "לעולם אל תאמר: לעולם לא". לא רוצה להכנס למשחק הזה שוב (אמר הנרקומן והזריק שוב...) אבל אולי כבר נכנסתי אליו. למלכודת הזו. את העלת ענבל תהייה וסוג של מצוקה מדוע כל הדיונים על הפורום ועל הביקורת על הפורום, על פורומים בכלל ועל טיפולים מתנקזים דווקא כאן. את גם רמזת בתשובתך ללילך כאילו בפורומים אחרים לא עולה ביקורת בתדירות עצומה שכזו אולי מכיוון שכל סוג של ביקורת מסוננת ולא ממש מובאת בגלוי לעיני העם ושפורום זה מאפשר אולי יותר דיונים כאלה. מרגישה שחייבת להתייחס לכך כי הענין מעורר כמה שאלות ותמיהות. למה זה קורה באמת בעיקר פה...? האם מכיוון שאת יותר מאפשרת את הנראות והשקיפות של הביקורת? ואז זה מעורר שאלות רבות ומטרידות על דרך כינון הסמכות של מנהלי פורומים אחרים. האם מדובר בשלטונות אוטוקרטים קומוניסטים המשמידים כל סממן של התנגדות להמשך הגחלת? האם הדרך היחידה היא שלטון טוטאליטרי שמסנן באופן גורף ונותן מקום רק לגילויי אהדה והערצה? האם אנחנו אפילו לא יודעים על הביקורת שמועלת ומניחים שהכל זורם על מי מנוחות כדי לנטוע איזו תודעה של 'שליטה במצב'? כי משום מה יש לי תחושה שאת צודקת... כי אם נתבונן בקבוצות המשתתפים הקבועים בפורומים אחרים נראה שהמשותף להן הוא מן הסתם גם 'תסמונת אסירות התודה' למנהל. ומה זה אומר בעצם? אולי זהירות רבה מגילויי חוסר שביעות רצון, ביקורת, 'ריכוך' תחושת פגיעה אם אכן נוצרה, העלמות זמנית כי לא ניתן באמת לנהל שיח על הפגיעה? זה סוג של חוזה בלתי כתוב בתחילת העמוד. כי אפשר להווכח מדי פעם בסוג של תוקפנות ממנהלים הנשלחת לעבר פונים שמביעים איזו ביקורת גם אם היא מובאת באופן הולם. המחיר של ביקורת כזו הוא הרבה פעמים התנערות רגשית ותגובות שהופכות להיות פחות אישיות ומושקעות מצד המנהל. ולכן המסר הוא הסתפקות במועט והעדר דרישה. מה גם שהמעמד הוולנטרי של ההתקשרות מהווה באמת איזה סוג של גורם מכשיל- העדר המחויבות הזו כלפי הפונה. ואז שוב תחושה של צימצום וקטנות כדי לקבל התיחסות. שינוי בתגובת המנהל לפונה בעקבות ביקורת (ושוב אני מדברת על ביקורת הולמת) גורמת לפונה להרגיש ניכור ותחושה של אשמה על הביקורת ופגיעה בתחושת השייכות ל'קהילה הוירטואלית'. קצת מזכיר מורה שנוזפת בתלמיד לעיני כיתה שלמה. אז השאלה הנשאלת היא אם באמת מה שקורה פה הוא תוצאת האפשור שלך או שיש פה באמת כמויות ביקורת גדולות מכל פורום אחר. ואז עולה בדעתי עניין נוסף שיכול אולי להסביר את זה והוא קשור להסטוריה של הפורום שהעלו פה מטופלת ולילך. כשמכוננים 'פורום חדש' יש כל הזמן התכתבות סמויה עם הארועים והגישה של הפורום הקודם. כשפורום קודם לא פתח ולא אפשר שום דיון בנושא הטיפול- התסכול שנוצר מהעדר יכולת כינון שיח- מועבר באופן אוטומטי למקום המאפשר הבא. כי בתחושת הציבור- יש היום ידע זמין ופתוח והבנה של התחום הטיפולי גם ע"י מי שאינם עוסקים בטיפול. והסרוב לפתוח דיונים על כך- מחזיר את התחום למקורות חשוכים פטרנליסטים שתמו עידנם. ואת קיבלת בתורשה ענבל- פורום עם הסטוריה בעייתית (זו הקודמת לפחות) שדרושה לו תקופת שיקום ארוכת טווח- כמו בכל שלטון אחר שמוחלף בשלטון חדש. העם מנסה לבדוק את האמון עם המנהיג החדש, לבדוק אם הארץ לא אוכלת יושביה. לבדוק אם יש באמת הקשבה. אני מבינה שהמעמד הזה בטח מאוד מתיש ונראה לפעמים כפוי טובה חסר תקווה. אבל אם יש לך מידע (ואני מניחה שכנראה אכן יש לך...) מודיעיני מהימן על מאחורי הקלעים של פורומים אחרים על הדיפה גורפת של ביקורת, כנראה שמצבו של הפורום הזה מצוין. ואז השאלה לאיזה כיוון שנע בין דמוקרטיה לדיקטטורה הפורום הזה הולך. האם ללמוד משכנינו או לפתח יצירה עצמאית ויחודית. שאלות של זהות. אולי בערך כמו להקים מדינה... הרבה מלחמות על טריטוריה וצביון. וזה נכון שאנחנו מדברים על עולם וירטואלי אבל אי אפשר שלא לערוך את ההקבלה לקשר הטיפולי וליחסים בין נותן שרות למקבל שרות, לאפשרות להביע ביקורת ולספוג אותה ולא להרגיש שהסמכות בהכרח מתערערת. יש המון קווי דמיון. ואני שוב אומר את מה שכבר ידוע שיכולת הבעת ביקורת (מותאמת) מעודדת נפרדות בגרות וצמיחה. הרבה הצלחה, בכל מקרה בכל כיוון של ניווט...

הי מחשבה, מצד אחד אני שומעת את הרצון שלך ללכת, את החשש להתמכר.. מצד שני, נוכחותך משמעותית כאן ומאזנת ותורמת. אני באמת מנסה למצוא את האיזון שבין האנרכיה לדיקטטורה. אני מקווה שגם את תמצאי את האיזון שנכון לך להיות כאן, ענבל