בעלי

אני נשואה 10 שנים לגבר משגע, כריזמטי, יפה תואר ומוערץ בחברה. הוא בעל ואב מסור. גבר נאמן וחרוץ. אבל.... הוא מאוד אלים מילולית אלי ולילדים. הוא מעולם לא הרים עלינו יד, אך כשהוא חוטף את הקריזה - הוא מעשה כל כך אגרסיבי באופן מילולי. האישונים שלו גדלים כל כך והוא נראה מפחיד כל כך. אני כבר התרגלתי. שנים אני סופגת את זה. אני יודעת שעלי להבליג והוא ירגע. לפעמים הוא לא מדבר אתי שבוע. תמיד מאיים עלי בגט. אין לו ספק שהוא תמיד תמיד צודק. מה שמפריע לי - אלו ילדי בני 6 ו-10. הם כל כך מפחדים ממנו שכהוא מקבל את ההתקף זעם שלו - במיוחד אם זה עליהם. הם נצמדים אלי ואני מרגישה כמו אישה מוכה שמגינה על ילדיה. עם הילדים הוא מתפייס מהר- בסה"כ הוא אבא נהדר , שמשקיע בהם המון - אבל הם מפחדים ממנו. שהוא מגיע הביתה אנחנו מפסיקים לנשום. תמיד צריך לרצות אותו ולעשות בדיוק מה שהוא רוצה. הוא מתנהג ככה גם לאחיו ולהוריו. גם הם מפחדים מההתפרצויות שלו. ןהןא תמיד מאשים את כולם. אין לו ספק בצדקתו. הוא לעולם לא יסכים לקחת תרופות או ללכת לטיפול. מה עלי לעשות ואיך אוכל להגן על ילדי?

רוחלה יקרה, מכתבך בהחלט דורש התייחסות, משום שברור שאת נמצאת בתוך מצב שהוא מאד קשה, מפחיד, מתסכל, מבלבל, ובעיקר - מתמשך. ודווקא היות והוא מצב מתמשך, יכול להיות שהתרגלת למציאות הזו, ורק התגובות של ילדיך, הפחד שלהם והחרדה העמוקה שהם חווים, מאפשרים לך לראות היכן את נמצאת ועד כמה רציני ומדאיג מצבך.. מצבכם. אני מוטרדת מאיזו אי-התאמה, אי-התאמה בולטת וצורמת, בין התיאור הקשה, המזוויע של אובדן שליטה פתאומי, לבין האופן בו את מתארת את בעל בתחילת המכתב וגם בסופו.. את כותבת "גבר משגע", בהמשך "אבא נהדר". ייתכן ותפיסה זאת היא שמאפשרת לך להמשיך לשרוד; ייתכן ואת נאחזת באיזו אמונה שבכל זאת יש כאן משהו מאד מיוחד שחבל לפספס, .. גבר יוצא דופן, מרשים וכו'.. זאת, למרות האלימות והעלבונות וההפחדה ותחושת הטרור. אני גם בטוחה שמגיע לך לחיות חיים שלוים ובטוחים. גם לילדיך. חשוב שתפני לאנשים קרובים, שתשתפי אותם, שתבדקי אלו מקורות תמיכה יש לך, ובמידה ויש כאלה, להיעזר בהם על מנת להשתחרר ממע' זוגית אומללה ומאמללת. אני יודעת שאני אומרת דברים מאד חזקים, אך לפי התיאור שהבאת, נדמה לי שהם צריכים להיאמר. בהצלחה, רוחלה, ובעיקר - אומץ וכוח - אחת

שלום רוחלה, אלימות אינה חייבת להיות פיזית. גם מילים יכולות להרוג, אם לא פיזית, בוודאי רגשית. את מתארת מצב קשה מאוד של השלטת טרור בבית ושל ניצול לרעה של תלותך הכלכלית בבעלך. המצב דורש, ללא ספק, התערבות טיפולית ואם בעלך אינו מוכן לשתף פעולה בטיפול, לדעתי עלייך, בתור הההורה המבוגר המאוזן יותר במשפחה, לפנות לקבלת עזרה. פעמים רבות אנו עדים לכך שכאשר האישה פונה לקבל עזרה, הבעל מאוים ע"י חרדת נטישה ומצטרף לטיפול. אני מציע לך לפנות בשלב ראשון למרכז למניעת אלימות במשפחה של נעמ"ת, שם תוכלי להיוועץ בעובדת סוציאלית כיצד להתמודד עם המצב, לפחות ברמה שתוכלי לחשוש פחות מתגובותיו של בעלך. רצוי מאוד להבין שבהתקפי הזעם שלו בעלך מבטא חולשה יותר מאשר חוזק, דבר שיובהר לו ככל שתוכלי להיות יותר אסרטיבית ביחסייך עמו ובכך לשמש מודל לילדייך. ערוץ נוסף הפתוח בפנייך הוא להיוועץ ביועצת ביה"ס לטובת ילדייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין