מטופלת ומטפלת

הי ענבל אני פסיכולוגית קלינית בהתמחות ובשנה האחרונה אני מטופלת (לראשונה). כמטפלת עולות בי שאלות רבות לגבי מה "עובד" בטיפול. הקשר? הטכניקה? וכו'- שאלות ידועות... הגעתי לטיפול מתוך מטרות ורצון אמיתי ואישי וגם מתוך המקצוע-כדי לחוות בעצמי. לאחר שנה של טיפול אני חשה מבולבלת. מרגישה שרוב הזמן השיחות הן 'סתם' לפעמים אני מרגישה את זה ממש מצד שתינו ולפעמים רק מצידי. ובכל אופן, שינוי של ממש בחיי לא התרחש, ופתאום השאלות המקצועיות שהיו לי נעשו כל כך אישיות: האם לדבר "על זה"- מקדם את "זה" (בינתיים לא...) מתי שיחות נחשבות טיפול ומתי הן רק... שיחות, האם לכעוס על ההורים מקדם את העניינים (זה בד"כ מה שקורה בטיפול דינאמי...) או להפך? והאם בכלל להתרכז בבעיות כל הזמן משפר את המצב? גם מבחינת הקשר כואב לי שאחרי שנה אני לא מרגישה ממש קרבה וגם אין לי חשק להתאמץ עבור זה. הרבה יותר נהנת ומפיקה מהשיחות המועילות והרגישות עם הקרובים אלי. מה את אומרת? מוכרים לך הדברים?

שלום לך נאוה אני מרגישה שאני רוצה דוקא לענות לך ואגב אני מזדהה עם החרדה והפחד של "אחרי כל המסלול שעברתי -תואר ראשון קבלה לתואר שני מה בעצם קורה כאן?" אני לא פסיכולוגית ולא מקצועית למרות שכן מתעסקת במקצוע טיפולי רוצה לענות לך מהמקום המאוד אישי נאוה-יש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה שהם צריכים עזרה קשה להם לשחרר את השליטה. ושוב אני - שהייתי בשתי טיפולים וכמו שאת אומרת זה היה רק שיחות פעם יותר עמוקות ופעם פחות. פשוט לא הבאתי לשם את ע-צ-מ-י פחדתי-להחשף , לאבד שליטה ,לתת למישהו אחר לטפל בי!! להראות את הצדדים היותר חלשים פגועים חשוכים. תמיד היית בצד של הנותנים לא של המקבלים אולי ואני שוב שואלת אותך עם הרבה סימני שאלה כי לא מכירה אותך קשה לך לשחרר שליטה ?להיות פגיעה ?להתקרב? להביא לשם את החלקים החשוכים יותר? להיות בצד השני של הנהר ? האם יש דברים שהיית רוצה לדבר עליהם ואת מפחדת? אולי המטפלת לא מתאימה לך לא מצליחה "לגעת"? ואני שואלת אותך שאלה כנה- האם את מוכנה לעבור את המסע הזה שאותו בוודאי תרצי שיעברו מטופליך???!!! אשמח מאוד ,נאוה ,אם זה לא חוצפה לבקש להשיב לי תשובה כנה ואמיצה זה חשוב לי. אדוה

נגעו בי הדברים שכתבת. מאוד. אני חושבת שהבנת את לב העניין. אני דווקא מאוד רוצה לשתף בנקודות הכהות וה"אפלות" בחיי ולעיתים עושה זאת בטיפול אבל התחושה שאני מקבלת (וכמובן שזה מדובר עם המטפלת וכבר נמאס לי לדוש בזה) היא שלא מתחשק לי לעשות את זה בפניה. יש לה תגובות לעיתים שיפוטיות (גם אם הן לא כלפי אלא כלפי הורי), הבעות פנים מסוימות ובאופן כללי אני לא מרגישה שהיא ממנפת את הטיפול. דווקא כמטפלת החוויה שלי טובה בהרבה. אני חשה שאני מסוגלת לשמוע ו-לשמוע באמת על המקומות הפנימיים הקשים של המטופלים ומטופלים נחשפים בפני ומגיבים בד"כ היטב לתהליך. אני מדברת עם מטופלים רבות על היחסים ביננו, על תחושותיהם וכו'. במהלך כתיבת השורות הללו, עולה בי המחשבה שאני לומדת הרבה מן הטיפול שלי.... -איך לא להיות עם מטופל... ולמרות זאת יש פגישות נוגעות. אולי ה'קליק' ביננו לא מוצלח. חבל לי. תודה על התגובות, ענבל ואדווה.

שלום נאווה חבל שזו ההרגשה שלך בטיפול, ואין ספק שבהרגישך את זה , עולים ספקות לגבי המקצוע.. מעניין מה את מרגישה בתור מטפלת - האם מהצד הזה את כן מרגישה שזה עוזר, שהטיפול משמעותי עבור מטופלייך? אני חושבת שצריך לדבר עם המטפלת על ההרגשה הזו, לבדוק ביחד מה לא עובד. אם גם היא באמת מרגישה כמוך, איפה היא רואה את הבעיה וכו'.. בברכה, ענבל