מחשבות

קראתי את חומר העיון ששלחת ענבל , קראתי את התגובות שעלו- וכל הנ"ל העלה בי תהיות רבות ועצובות על משמעות פורום אינטרנטי טיפולי עבור גולשים מתמידים. ולא אחזור כדי לא להלאות על הדברים שנאמרו- אבל לא יכולתי שלא לחוש שיש בתוך מענה שכזה סוג של אשליה מסוכנת- שגם אם נשללת במפורש בציון הקודים המותרים בראש הדף- ובחזרה עליהם בתוך התשובות- אי אפשר להמנע מיצירתה ומהאכזבה הרבה שהיא יכולה להנחיל. בתור צופה מתמידה שנמנעה להשתמש באפשרות המענה מאותן סיבות שציינתי- אני לא בטוחה שהאשליה של הגולש עבור הכלה ויחודיות הקשר- שונות בהרבה מאשליית הקשר הטיפולי- שיש נטיה בתוך התגובות להחזיר מן הסתם את הפוקוס אליו ואל החדר הטיפולי. גם קשר טיפולי בתוך מסגרת פורמלית נוטע אשליות רבות אודות הכלה אינסופית, אימוץ, יחידניות, וקשר חסר גבולות של זמן ומקום. הציפיות שאינן מתממשות אצל המטופל נכנסות לתוך התבנית של "כשל אמפטי"- שמוגדר דינמית כאיזה שלב הכרחי לצמיחת המטופל, ולחיבור לעקרון המציאות, ולמיזוג הטוב ברע ואני לא יודעת עוד מה... יש הצדקה (גם שהרבה פעמים איננה מוצדקת) תאורטית שמגבה הרבה פעמים קושי אישי של המטפל שהוא מן הסתם טבעי ונובעת למעשה מעצם אנושיותו. אבל אם נחזור למענה האינטרנטי- איך ניתן להסביר את הקושי בצורך האינטנסיבי במענה מצד מנהל הפורום אצל גולש מוצף...? קשה לכנות זאת כשל אמפטי משום שזה איננו כשל אמפטי. משום שהפורום מציין את עצמו כאיננו נושא את דגל הטיפול און- ליין. וזה הכשל המרכזי של פורומים מסוג זה. המסר הכפול. המשפט "זה איננו טיפול"- לא יכול באמת להיות מופנם בתוך החלק המשתוקק להכלה. בתוך החלק הפגיע. זהו משפט שפונה לחלק 'הבוגר', לחלק המתפקד- אולי לדיפלומט הזה שפועל מהשכל. אבל המצוקות שעולות פה ובפורומים אחרים- ברובן באות ממקום מאוד רגשי, פגיע, ראשוני. וההענות להן ממקום עוטף, פרשני, מכיל- לא מאפשרת את ההרחקה הזו, והציפיה הזו 'לבגרות' הזו להבין ש"זהו איננו טיפול", ואפילו הביקורת שנשלחת למי שעדיין לא הבין את מהות הגלישה- יוצרת לדעתי טראומה שמשחזרת אולי טראומות אחרות אודות דחיה. היא יוצרת כשל אבל לא אמפטי משום שאין שום אפשרות לעבד את התסכול שנוצר עם מנהל הפורום. ולכן בעיני זה הרסני. כי יש לדעתי פה הימור מסוים על בריאות נפשית- גם אם הכוונה הראשונית היתה לטפח אותה. משום שמעבר לתחושה הפנימית הקשה של חוסר נגישות ל'מטפל'- מנהל הפורום כדי לנסות לפתור את הקונפליקט- יכולה להווצר תחושה של ביזוי אישי כבל עם ועדה לכל האינטראקציה והחשיפה על תכניה הרבים. ומה המשמעות של ביזוי כזה מול קבוצה? אני מניחה שעתות מצוקה אצל הפונים לא יכולות באמת לסנן את האינפורמציה ולהגן. יש בפורום סוג של מענה לשעת חרום- והפונים שנשארים לטווח ארוך מטפחים באופן טבעי גם ציפיות לקשר עקבי וקרוב. אז אמירה כזו השוללת את אפשרות הטיפול היא בעייתית- לא משום זה שהיא נכונה- אלא משום שהיא לא לוקחת בחשבון את תהליך ההסמלה וההפנמה אצל הגולש עבור דמותו של מנהל הפורום. ש פה שני שיחים נפרדים שלא יכולים באמת להשתזר זה בזה. ואז באמירה (המאוד נכונה) "זהו איננו טיפול"- יש סוג מסוים של התממות שלא לוקח בחשבון את החלק של מנהל הפורום בתרומה להפנמה של הקשר כסוג של טיפול. יש פה הקשרות והשלכה שאי אפשר להתנער מהם. אין לי מושג איך מצליחים לשמר את היתרונות ולמזער את החסרונות בפורומים כאלה. פורום אינטרנטי לא יכול להיות באמת טיפול ואסור שהוא באמת יהיה כזה. אבל אסור לו גם לטפח אשליה כזו- ולא רק במישור החוזי העובדתי אלא בכל מערך התגובות של מנהל הפורום. ביצירת אשליה שכזו- גם אם לא במודע יש סכנה גדולה מה שעלול להעלות את ההפסד על הרווח. גם אם תגובות שמתאימות יותר לתהליך טיפולי פורמלי נעשות באופן נדיר- עצם נראותן ע"י גולשים אחרים הופכת אותן ל'מצרך' אפשרי ולכן גם לתשוקה אליהן (ולאכזבה שבאה בעקבותיהן כשאינן מסופקות).

שלום לך מחשבה, אני יכולה להסכים עם כל מה שאת אומרת, אבל.. מה האלטרנטיבה? מה את מציעה? לבטל את הפורומים העוסקים בבריאות הנפש? להשיב תשובות קונקרטיות המספקות מידע אינפורמיטיבי בלבד? לאפשר רק שאלות ותשובות חד פעמיות ולא קשר רציף? וזה, את חושבת, לא יעורר תסכול מצד אלה הזקוקים כ"כ למגע רגשי, להכלה אינסופית וכו'? ובאשר לאחריות מנהל הפורום לפיתוח ועידוד האשליה הזו של טיפול - אני בספק. כפי שאת עצמך קוראת, יש מי ששמשתמש בפורום הזה במשך מספר שנים, שמשתמש במספר פורומים באוריינטציה דומה במקביל, ולא משנה מי מנהל הפורום שעומד מולו - הצורך הוא אותו צורך, הכמיהה אותה כמיהה, התובענות אותה תובענות. זה רק מופנה כל פעם כלפי אובייקט אחר. אני באמת , מעמדה מאד כאובה, לא יודעת האם יש משהו שמנהל פורום שכזה יכול לעשות בכתיבתו ובהתנהגותו, על מנת לצמצם את האשליה הזו שמדובר כאן בטיפול. בהינתן שקיים פורום שעוסק במצוקה רגשית ובטיפול - האשליה קיימת. האם בגלל זה לבטל את הפורום ולשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה? - לא בטוחה. כלומר, אני חושבת שלא. בברכה, ענבל

ותודה על ההתיחסות... מסכימה אתך שמראש עומדים פה צרכים שלא ניתן באמת לספק אותן במלואן ושלמרות שזה איננו טיפול זה תמיד יעמוד כאיזו משאלת לב בלתי מושגת שכזו. אבל כשהתבוננתי שוב בתגובות האחרונות שלך ושל גולשים אחרים הבנתי שמקור הקושי העיקרי בפורומים כאלה אולי הוא שאלת זכות הבעת הביקורת של הגולש ('המטופל הוירטואלי'). בתוך הקליניקה הפורמלית- אחת מטרות הטיפוליות המרכזיות זו העצמה של המטופל ופיתוח יכולת אוטונומיה משל עצמו. יכולת זו כרוחה גם בסוג של פיתוח חשיבה עצמאית, אסרטיביות, יכולת שמירה על מרחב אישי וגם (איך לא...?)- הבעת ביקורת. גם בתוך הקליניקה לא תמיד פשוט למטפל לעמוד מול גל של חוסר שביעות רצון משום שיש פה סוג של פגיעה בדימוי האישי והמקצועי. מי מאתנו בעצם אוהב לקבל ביקורת...? ובכל זאת ברמה התאורטית- נחשב אקט כזה לרצוי ואפילו מבורך ומנבא התפתחות וצמיחה. בפורומים כאלה ביקורת הרבה פעמים מסוננת (כפי שכתבת בכנות מוערכת) והופכת את הבעת חוסר שביעות הרצון של הגולש ללא ליגיטימית. ואני לא מדברת רק על השתלחות פראית ואלימה אלא אפילו על הבעת תחושת פגיעה וחוסר אמון. אלה יכולות להתפרש באופנים שונים ולהיות מקוטלגים תחת מה שכינית: "כפיות טובה", או "חוסר שביעות רצון"- שנראים פסולים בעיניך. מהי יכולה להיות תחושתו של גולש במצבים אלה (ושוב אינני מדברת על תוקפנות והרסנות)? שעליו להיות אסיר תודה על כל התיחסות אליו...? שעצם קיומו מותנה בסוג של הכרת תודה מתמדת למנהל אחרת 'תחוסל' ישותו לצמיתות והוא יאלץ להתגנב לפה בכסות חדשה...? מזכיר משהו קצת דיסוציאטיבי...? אולי תנאים לבניית 'עצמי שקרי'...? בסופו של דבר הנטיה והרצון של כולנו להיות נאהבים ורצויים. אבל החשש הגדול הוא שבמקום אותנטיות וכנות אנשים ישתמשו בחלקים או יתכסו בכאלה שנדמה להם כ'אהיבים' יותר. וזו סכנת הפיצול הגדולה ביותר. כשמנהל פורום מחליט באופן פורמלי או בלתי פורמלי לסנן תגובות ביקורתיות כלפיו כדי לכונן את סמכותו- הוא מצד אחד מבטיח את המשך שלטונו- אבל מצד שני הוא עלול ליצור תחושת צמצום ואפסות אצל גולשים שגם כך חשים תחושה של נחיתות (שבעצם קיימת אצל כולנו במידה זו או אחרת). היא מלמדת את הגולש לאותת מצוקה בכלים שמנהל פורום יכול לשאת. מצוקה 'גורית' כזו שמזמינה רצון לסייע. מצוקה 'נקיה' שמסננת ביקורת, והיא נטולת כוח, או כעסים שמאפשרת את העירסול הנחשק הזה. ואני חושבת שזה הרסני משום שזה דפוס שהוא נלמד ו'מדבק' ולא מתאים לשלב ההתפתחותי הכרונולוגי בו רבים מאתנו כנראה נמצאים בו. כי יש תחושה כפי שכתבה מטופלת לפעמים שפורום כזה הופך לסוג של 'תינוקיה'. לכן אני לא חושבת דווקא ש'אחריות'- כפי שכתבת- מצד הכותבות יכולה להתרקם במצב בו אין באמת 'אחרות'. כי כדי שתהיה 'אחרות'- על 'האחר' להרגיש שהוא נפרד. ותחושת הנפרדות יכולה להיות מושגת במידה רבה ע"י יכולת הבעת חוסר שביעות רצון על ה'טיפול' (תגובות מנהל), ע"י יכולת להשקיף מהצד על ההתרחשות כאדם בוגר ובכל זאת לזכות להכלה או להתיחסות ולא להתנערות ולא לקיטלוג ככפוי טובה. משום שדווקא ההעדר של היכולת להביע ביקורת מעודדת רגרסיה ותלות ומעגל קסמים של דפוסים משתלחים, לא בריאים ולא מבוקרים. לא חשבתי לשפוך את התינוק עם מי האמבט. אני עדיין חושבת שפורומים כאלה נחוצים ומבורכים. רק שאני סבורה שצריך לחול פה שיתוף פעולה בין אחריות אישית של הגולש- ליכולת של מנהל הפורום להכיל ביקורת כשהיא באה ממקום מותאם ולא לסנן אותו רק כי יש חשש לאיום על סמכותו או על הדימוי המקצועי שלו. אני חושבת שתפקידו של כל מנהל פורום הוא לדעת לקבל ולהתמודד עם ביקורת (מותאמת) ולא בהכרח להגיב אליה בתוקפנות או לסנן אותה מהתודעה הציבורית. זה מודלינג חשוב גם לגולשים בכלל. אבל אולי גם בתגובתי זו תראי מסמך מערער ומסכן ולא ראוי לפרסום. לדעתי חיוניותם של פורומים כאלה מותנת ב'העצמה' של הפונה ולא ב'צמצומו'. בעידוד עצמאות ולא תלות כ"כ גדולה. והדבר נוגע לפורומים באופן כללי ולא ספציפית לפורום הנוכחי. תודה על ההקשבה.