מתי יודעים שהגיע הזמן..

לקחת תרופות? אני נגד. נגד תרופות מכל סוג. אפילו אקמול אני לא לוקחת. באופן אירוני, אני מעלה כאן שאלה על תרופות פסיכיאטריות..... אני בטיפול עקב חרדה. הומלץ לי לקחת רסיטל במקביל לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. למרות הקושי ,הלחץ היומיומי הבלתי פוסק, החרדה והתסמינים הגופניים שלא נותנים לי מנוח, החלטתי לתלות תקוותי בטיפול הפסיכולוגי ולא לקחת תרופות(כפי שציינתי,אידיאולוגיה). עברו 5 חודשים ואני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד. אני מרגישה שאני שוחקת את עצמי. כולי כואבת. הראש מתפוצץ מרוב לחץ. אני מפחדת שאני מזיקה לעצמי עם כל הלחץ הזה. לקחת תרופות יהיה מבחינתי כשלון. שלא לדבר על תופעות הלוואי , והפחד מהמשמעות של לקיחת תרופות פסיכיאטריות. מה עושים? ד"א, באם לוקחים תרופות (דרך פסיכיאטר פרטי), יש חובה לדווח על על כך בעתיד בטפסים רפואיים? במקומות עבודה? זה מתועד איפה שהוא? איך הגעתי למצב הזה...... תודה

היי זואי, בנתיים, כמה מילים, עד שענבל תגיע. גם אני הייתי באותו מצב כמוך לפני כשלוש שנים. טיפול שעוסק בחרדה, מחשבות מציפות וחוסר יכולת להתמודד איתן. גם אני התנגדתי באופן נחרץ לתרופות והייתי מתעצבנת על המטפלת שלי כל פעם שהיא רק רמזה בכיוון. לא רוצה להלאות אותך בפרטים של כל הסבל שעברתי, עד שהגעתי למסקנה שאני עושה עוול לעצמי - אם יש שם משהו שאולי יכול לסייע, משהו שהשקיעו בו שנים של מחקרים - אני חייבת לעצמי את הנסיון הזה. ואז התחלתי לקחת סרוקסט. ההקלה הגיעה בטווח של כשלושה שבועות. הצלחתי לישון אחרי תקופה ארוכה של נדודי שינה וסיוטים. התפקוד הכללי שלי השתפר פלאים (הייתי סטודנטית וסוף סוף הצלחתי להקשיב בשיעורים) והטיפול סוף סוף התחיל להעמיק לתוך מקורות החרדה. פתאום יכולתי לדבר על הגורמים לחרדה, בלי ליפול לתוך ימים שלמים של חרדה משתקת. יכולנו, אני והמטפלת, להסתכל סוף סוף על השורשים של החרדה, על מה שכואב באמת והחרדה מכסה עליו בצורה כל כך טובה כדי שאני לא אצטרך להתמודד. לאחר כשנה הפסקתי לקחת את התרופה. במהלך השנה הזאת למדתי לנהל את החרדה, ולא לתת לה לנהל אותי. אני לא אגיד שכבר אין חרדה בכלל, אבל אני כבר מסוגלת להכיל אותה, להחזיק אותה, ובעיקר לצמוח ממנה. אין לי ספק בכלל שאם לא הייתי לוקחת את התרופה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי היום. גם אני פחדתי מאוד מהסטיגמה, ומ"איפה זה יהיה רשום". אז הלכתי לפסיכיאטר פרטי. הרישום מופיע אך ורק אצלו. גם אם בעתיד אני אחתום ויתור סודיות רפואית, בתיק שלי בקופת חולים זה לא יופיע. ואת יודעת עוד משהו? במהלך השנה הזו גיליתי עד כמה השימוש בתרופות האלה נפוץ באוכלוסיה הכללית. וכשחושבים על זה, למה אנחנו צריכים לסבול בכוח, כשיש שם משהו שיכול להקל? מקווה שזה עוזר במשהו... איתך, נועם

הי זואי כפי שאני נוהגת לומר פעמים רבות – אין טעם לסבול אם אפשר לנסות להיעזר. גם לא כדאי לקבל החלטות עקרוניות וגורפות מראש. אם קשה לך לבד, היעזרי בתרופות. הם גם יעזרו לעבודה הטיפולית. מעבר לזה, נועם הקדימה אותי ואמרה את כל שאר הדברים החשובים.. בהצלחה, ענבל

נעם, ענבל, תודה על תשובתכן. הפחתן בי אומץ , החלטתי שזהו, אני הולכת על זה. אבל אז אני תמיד חוזרת לאותן כתבות באינטרנט , ולתגובות השליליות של אנשים למודי ניסיון מתרופות.למה לי לסכן את עצמי? כנראה שפשוט אין לי את האומץ. מקווה שלא לאורך זמן. תודהש?