most of the time

חיפשתי לצרף את השיר של דילן, אך מצאתי רק גרסאות כיסוי חלשות... לפעמים אני מציצה הנה, לפעמים אני מאוד צריכה לכתוב קצת, "לאוורר" את הטיפול במילים מכילות של זרים, אבל לא יכולה. האם זה המקום לזה? האם אפגע? אני מרגישה מבולבלת ולא בטוחה.. חרדה ופגועה ואפילו מושפלת לנסות מחדש.. לא.. טוב אעשה אם אשאר בחוץ.. אני מתקשה לסמוך ובמצב כזה אין אולי טעם לנסות.. אולי זה דווקא טוב שהטיפול הוא המקום היחיד לכך- מרגישה בוגדנית כלפי המקום החם והמגן שלי, לומר עליו כאן דברים, ובכל זאת.. לפעמים.. הייתי רוצה לכתוב. זה כל כך עוזר לפעמים.. אבל אני לא יכולה לשתף. לא מצליחה להרגיש רגועה להניח פה דברים.. חוששת מדיי ממה שעלול לקרות שוב. אני לא יודעת אם אכפת לך, אם זה משנה, אם את תוהה לפעמים למה נעלמתי דווקא כשפתחת שוב את השערים.. השארתי את עצמי מאחורי השערים הפתוחים. אני לא מצליחה לנסות לעבור. מפחדת שיסגרו על ראשי דווקא כשאקח אויר ואעיז לנסות.. מחקתי כמה משפטים. אני פוחדת.. הלוואי שהדברים היו מתגלגלים אחרת (בינינו).. אין מה לעשות, כנראה, אני מתקשה לבטוח.. ובכל זאת.. לפעמים לא להצליח לכתוב זה דוקר וחבל וחסר לי נורא. ואז עולה השיר הזה... אז אני מצרפת לכאן.. אני אוהבת אותו כי בדיבור ובהדגשה של "רוב הזמן" הוא מספר יותר על מה קורה לפעמים, וכמה הלפעמים והחסר יכול להיות נוכח... (זה למקרה שתראי בו שיר עוין...) לא כולו רלוונטי, ובכל זאת רוח הדברים מדברת אליי.. לילך בעצם לא אצרף- השיר ארוך מאוד ולא נעים לי... הנה לינק למילים, אם תרצי: http://www.bobdylan.com/#/songs/most-of-the-time להתראות

שלום לילך, שמחה שהצלחת לכתוב על אף הקושי. השיר שצירפת מקסים ואין בו כל עוינות, אולי רק טעם מתוק-מריר כזה... ובלי ציניות (ומרירות): אני חושבת שלהרגיש לא חסר רוב הזמן זה המון. שומרת עוד שורה גם להודעתך הבאה, כדי שלא תישאר שם לבדה.. ענבל

הי לילך שמחה לראות אותך פה שוב. אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל רק רציתי להגיד שלי אכפת וכן משנה, וכל יום שנכנסתי לפורום קיוויתי שאולי בכל זאת... אפילו לפני יומיים כתבתי לך,טוב הפעם הצנזורה לא אשמה, לא היה לי אומץ לשלוח.נקווה שעכשיו אני לא אשתפן. אצלי בימים האחרונים קצת יותר טוב, מקווה שגם אצלך. התגעגתי באמת, מקווה לראות אותך פה שוב בקרוב (אבל רק אם מתאים ואיך שמתאים) אז ביי בנתיים דנה

קיויתי גם אני לראות אותך פה... שמחה שלא נעלמת באמת :-) דווקא את הטוב מיצית בחצי שורה?.. ;-) אני אשמח לשמוע יותר על הקצת יותר טוב אצלך.. אצלי גם קצת יותר טוב וגם קשה ונורא ואיום.. עברתי לפעמיים בשבוע שוב.. זה לווה בפחדים שלא חשבתי שהיו. לאט לאט הצלחתי לספר אותם והיא, היא באמת מופלאה, הצליחה להחזיק הכל ולמלא אותי בחמימות שלה.. לא הולך להיות קל, ואני עדיין מפחדת מאוד, אבל כשאני חושבת על עיניה הטובות מישירות אליי מבט- גם מתבונן ובוטח וגם רך וחומל, אני מרגישה שיהיה בסדר. שאני במקום הנכון. ואיום ונורא כי אמא של חברתי הטובה ביותר עברה תאונת דרכים קשה וכרגע זה שלב ארוך של "מחכים".. מחשבותיי נודדות אליה ללא הרף.. קשה לי לתפוס את גודל המשבר עדיין, ובכל זאת אני מרגישה בו.. כמו שרואים מרחוק גל גדול באמת שעדיין לא נשבר (ואולי גם לא ישבר) אבל הגובה והצבע והמרחק מכניסים איזה מתח בלהות.. ביה"ח מחזיר אותי גם לתקופת ביה"ח של אמא שלי וליבי נשבר על חברתי שצריכה להיות במקום מלא כאב כל כך הרבה זמן. כבד לי מאוד היום.. איך אצלך?... (לילך)