לא יודעת איך

נמאס לי להיות תקועה/להעביר בראש כל מיני התרחשויות שקרו לפני שנים רבות לילדה אחת, במשפחה/לא משפחה אחת, אני רוצה להפסיק עם זה ולא יודעת איך, בא לי למות מזה. אני לא יכולה עם הפיצול הזה, אני מתביישת שאני צריכה את הפורום הזה או להיות בטיפול, כי היום הכל "בסדר" רק אני יודעת כמה אני פגומה, כל כך פגומה, עדיף היה לנתק מגע עם הגוף, ובזה אני אלופה, שנים על שנים של ריחוף (ואשליות של חיים אחרים שהם לא אני) עם גיחות קצרות למציאות מלוות ברגשי אשמה ובושה. עכשיו זה קורה פחות זה טוב אבל גם רע, בגלל שאני לא כל כך סובלת את עצמי באופן פיזי ולא פיזי (אולי בגלל שאין לי כל כך "עצמי"). זו הפרעה אינפנטילית, זה לא מתאים לאישה בוגרת, אמא, דמות מקצועית, רעייה וכד'. אם המטפל היה מרשה לי להתקשר אליו, אולי הייתי מתקשרת, ולא צריכה את הפורום, אבל הוא לא. גם זו לדעתי תופעת לואי של הטיפול, פעם לא הייתי צריכה אפחד, ולא הייתי צריכה להשפיל את עצמי.

ערב טוב, את מתארת שתי תופעות שקורות לך, האחת חיובית והשניה שלילית, אבל הן קשורות זו לזו. החיובית – שאת יותר מחוברת לעצמך. לאותו "עצמי" שכבר כמעט אבד לך. לגופך. לעברך. השלילית – שזה כרוך בהרבה כאב, זכרונות מציפים, נזקקות עצומה, תחושת אובדן, רצון למות, שנאה עצמית ושאר רעות חולות, שבאות ביחד עם להיות מחוברת. באות ביחד עם להרגיש. אין מנוס מזה. זה שלב באמת נורא נורא קשה בטיפול ובהתפתחות הנפשית. אבל כדי להרגיש גם שמחה, הנאה, גאווה, בטחון עצמי, הנאה מהגוף ואת 'כל המילים השמחות', צריך לעבור דרך תחנות כואבות קודם. ככה גדלים. ככה קורמים עור וגידים. היעזרי במטפל עפ"י גבולותיו ומגבלותיו, היעזרי בנו במגבלותינו, היעזרי במי שאת יכולה שם בחוץ וגייסי מתוכך סבלנות לתהליך הזה. הוא לא פשוט, אני יודעת. אבל בעיני הוא שווה את הקושי והמאמץ. ענבל