קשיים בטיפול

שלום, אנוכי בת 28 והולכת לטיפול מזה שנה וחצי. סיכמתי עם המטפלת שאני אבוא רק לפי הצורך ואכן כך היה. אולם לאחר כל פגישה שאני יוזמת מתוך צורך אח"כ עולה בי סבל אדיר עקב תחושת התלות. גם שהפגישה נגמרת אני מרגישה את הצורך שהיא תמשך וזה גורם לי ממש לסבול- הצורך של עצמי ז"א- זה מה שגורם לי לסבול. אז בסוף נשברתי והחלטתי לא להמשיך בטיפול. המטפלת דווקא הציעה לבוא מסודר.. נראה לי מאוד לא אחראי מצידה להציע דבר כזה, אחרי הכל לא היא זאת שסובלת ככה. למה בכל מצב תמיד ממליצים להתמיד ולהמשיך?? הגעתי למסקנה שיש אנשים שטיפול ממש לא טוב להם ולא מטיב איתם. מספיק לראות מה גדול הסבל הנגרם. נראה לי שמטפלים צריכים לקחת יותר אחריות על מצבים כאלה ללמוד להמליץ על סיום טיפול כזה סביר לעשות כך- לא לכולם זה מתאים!

שלום לך, אני עונה לך מתוך תפיסתי האישית את הסוגיה מה זה טיפול, ייתכן שלא תסכימי עימי. אני חשה שיש בעייתיות גדולה עם העמדה של "טיפול עפ"י צורך". וכי מהו צורך? אני מניחה שהכוונה למצוקה. אבל אם קרה לך משהו טוב שאת רוצה לחלוק אותו עם המטפלת, זה צורך או לא? , אם את במצב רוח רע שאת יודעת שהוא רגעי ובוודאי יחלוף עוד יומיים, זה צורך או לא? זו סיטואציה בעייתית ולא הוגנת לשים את ההחלטה - האם את צריכה את הטיפול בזמן נתון או לא -בידייך. טיפול צריך להתקיים בעקביות, או שלא להתקיים כלל – זו דעתי. צודקת המטפלת שלך שהציעה שתבואי באופן קבוע. חבל שלא הציעה זאת מלכתחילה. אילו היית יכולה לבוא לטיפול בלי להיות חייבת להרגיש "צורך", אולי גם היית מרגישה את הצורך באופן פחות בלתי נסבל.. ענבל

"זו סיטואציה בעייתית ולא הוגנת לשים את ההחלטה - האם את צריכה את הטיפול בזמן נתון או לא -בידייך" מה זאת אומרת שזה בעייתי לשים את ההחלטה בידי? אני הגורם שמשלם תמורת הטיפול והזמן של המטפלת ולכן כ"צרכנית" זה הכי נכון לשים את ההחלטה מתי ללכת ומתי לא בידי. זו זכותי המלאה!! וצורך יכול להיות כל דבר, בטוב ורע, אני לא פונה רק במצוקה, אלא מכל מיני סיבות כשעולה "הצורך" והן מגוונות. אבל אני ממש לא מסכימה לכך שיש לבוא בקביעות כמו רובוט לטיפול רק ויוצא שאני משלמת מאות שקלים תמורת מפגשעם שהם סתם סמול טוק ולא יותר כי באותו זמן לא באמת היה לי צורך בנוכחותה הטיפולית. ואז זה גורם לי להרגיש ממש פריירית ששילמתי למישהו מאות שקלים תמורת "פטפוטים" כי לא היה לי שום דבר משמעותי להביא או לעסוק בו באותו יום.. מכיוון שזה לא באמת קשר "רגיל" אלא קשר בתשלום מאוד גבוה אז חשוב לי לחוש שאני מקבלת תמורה בעד הכסף שלי ולא מעוניינת ללכת כעניין שבשגרה. כמטפלים אתם שוכחים לגמרי את ההיבט הצרכני ומייחסים לזה כאילו הכל רק סובב סביב הקשר, כאילו שכסף הוא תופעת לוואי שמוטב שלא תפריע- אבל העובדה שזאת צרכנות היא חלק לא מבוטל ממה שמגדיר את הקשר הזה, רק שמטופל הוא לא רק מטופל או פציינט או ילד בנפשו שמפתח העברה הורית למטפל- המטופל הוא גם צרכן ולקוח וככזה אני משתדלת להיות צרכנית נבונה יותר ולא סתם לשלם המון כסף בלי לבדוק מה התמורה שאני מפיקה מכך. עם כל הכבוד לטיפול אי אפשר להתכחש לפן המציאותי שמדובר בעיסקה. כצרכן זכותו של מטופל לשמור על ריבונותו וזכותו להחלטה אוטונומית מתי לבוא ומתי לא.

שבוע טוב, כמטופלת (טיפול עומק) כבר תקופה, אני מחזיקה בדעה, שהקביעות וההתעקשות עליה בונה את הקשר הבטוח והיציב. בונה את האמון. עמידה על כך מאפשרת באופן הולך ונבנה יחס של כבוד למטפל ולטיפול. למילים שנאמרות מתוך קיומו של קשר, ואין מן הנמנע שתהא בו תלות, יש אפקטיביות גבוהה מאד. ואז את גם מרגישה את התודה ואת התמורה האמיתית, הבנויה לבסיס, לעומק. מטופל לא תמיד יודע מתי הוא הזמן הנכון ומתי הוא צריך "שיחה עם איש מקצוע". כשמטופל חושב שהוא מסתדר לבד, אלה דווקא יכולים להיות רגעים קריטיים בהם הוא הכי חלש. זה לא כל-כך פשוט. לפעמים צריך לשים עין דווקא על הרגעים בהם מטופל בטוח במאה אחוז שהוא יכול להסתדר בעצמו. מחשבה של בטוח ללא מקום לספק היא קצת חשודה. טיפול זה ביחד. אעז לומר שלדעתי, מטפלת שנתנה לגבול הזה להיפרץ על ההתחלה, היא לא מטפלת מספיק טובה. אני קוראת לזה "טעות שלא עושים" (כמובן, מתוך תפיסה טיפולית מסוימת). ראי - למשל, בקלות אפשר לפרש את ההתרה כאילו שברה את הגבול רק כדי להצליח להרוויח עוד כמה גרושים, מתוך חרדה לאבד הכנסה שלה, בבחינת כל מה שבא ברוך הבא. זה לא טוב בעיניי. אני רואה זאת כמזמין יחס של בוז, או מעצים ומדגיש את התפיסה של הבוז (מתוך חרדה לקשר, לתלות) הקיימת כבר בפנים. התרה כזאת מערערת את היציבות שלה, של הדמות הפנימית של המטפלת שנבנית בך, בעיניך. לדעתי, דווקא טיפול שנעשה באופן מזדמן ונזיל הוא הרבה יותר בזבוז זמן וכסף מאשר משהו קבוע. כושר התרומה שלו נמוך, ואולי אפילו יש מקום, במקרים מסוימים, לדבר על נזק. את המחשבות שעולות בך לאור הנושא, הכנראה מאד טעון ומורכב, מומלץ להחזיר לחדר השיחות. חומר לעבודה רצינית וממושכת.

המטפלת שבחרתי מספיק מומחית וותיקה והיא הסכימה שאבוא לפי הצורך כי ידעה שבשום אופן לא אבוא אחרת. אז היא נתנה לי להכתיב את הקצב שלי ולהקשיב לצורך שלי. זה רק גרם לי להעריך אותה יותר ולהודות לה, בניגוד למטפלת קודמת שחייבה תשלום עבור פגישות שלא מגיעים.. אבסורד!יש יותר מדי אקסיומות בנוגע לטיפול שכופים אותן על כל מקרה ומצב. אני משתמשת בפגישות שלי איתה כבפגישות יעוציות ותומכות ולא מחפשת להכנס לרגרסיה ותלות ולהפנים את דמותה למעמקי נפשי. זאת זכותי המוחלטת כצרכנית לבחור היכן אני מציבה את הגבול שלי לתהליך, כמה אני מאפשרת לו לחלחל למרקם הנפשי וכיצד. אני לא מאמינה ב"תלות בכל מחיר". לא רק שזה לא מבטא בוז מצידי למטפלת אלא בעצם מבטא אמונה שלי בשיקול הדעת האוטונומי שלי. אני לא חושבת שמטופל צריך להרגיש כמו תינוק עם מוצץ שמישהו רק מנחה אותו ומלווה אותו על כל החלטה וצעד. הבעיה היא שלא נוהגים להתאים את הטיפול למטופל אלא מנסים להתאים את המטופלים לטיפול ולראות בטיפול משהו שעובד לפי מתכון אחיד פחות או יותר עם כולם- וכאן מתחילות הבעיות! אני שומרת על עצמי מפני תלות יתרה מפני שבחרתי בכך במודע! כבר הייתי במצבי תלות ורגרסיה בחיי ואיני מעוניינת לחוות אותם שוב. זאת זכותי המלאה לשמור על עצמי,ואף אחד לא מעוניין בטובתי ורווחתי הנפשית כמוני, אפילו לא המטפלת. בסופו של דבר זה אכן מסתכם במשפט "אם אין אני לי מי לי".. בייחוד שאני הצרכן כאן, זה מצריך שבעתיים לשקול בכובד ראש מה מתאים לי ומה לא. תלות ורגרסיה זה לא גדול!!. לא כולם מגיבים טוב לתלות ולא מספיק מטפלים לוקחים על כך אחריות!!! אני יודעת שאין לי שום עניין להכנס לתלות שתגביר את הרסנותי העצמית ולכן שומרת על עצמי מכל משמר. המטפלת מכבדת את זה ומאפשרת לי. היא לא כופה עלי איזה מתכון שמכתיב כיצד מה אמור להיות ומה צריך שיהיה. ותאמיני לי, אני הולכת למישהי בכירה עם המון שנות ניסיון ואם השנים גרמו לה להיות בעד גמישות במקרים מסויימים , כנראה שזה נסמך על הניסיון הרב שלה.

הי שוב בוקר אור, תודותיי על תגובתך :-) ... מותר לבחור, ואם את זקוקה למישהו שישתף עימך פעולה והוא שם בדרכו ובאישיותו - אז ניתן גם ליישם. בקשר ל"סמול טוק" עליו דיברת בהודעתך הקודמת. אני מסכימה שבשביל סתם לקשקש לא צריך דווקא פסיכולוג שמשלמים לו הרבה כסף. עם זאת, כפי שאני מבינה את הדברים, איש מקצוע (שוב, בטיפול עומק עקבי) אמור לעצור אותך כשהוא מבחין בכך שאת מגזימה בהרצת אסוציאציות או בלבולי מוח, אולי כסוג של הגנה או בריחה, ולהחזיר אותך לתלם. גם זה עשוי לעורר זעם, כן... המטפל מנסה כך, אולי, פחות לאפשר לך לבזבז את השעה ולזלזל בה, או להסב את תשומת לבך לאופן בו את משתמשת בשעה הטיפולית (וזו, כמדומני, אחריותך). מאידך, אם זה כל (או רוב) מה שאת עושה בטיפול לאורך זמן, ו/או אם את משתמשת בו באופן הרסני, אפשר גם לשקול במשותף סיום שלו ופרידה, מתוך הבנה שזהו הדבר הטיפולי הטוב יותר עבורך. אולי מנוחה ממנו. יכול מאד להיות שטיפול מסוג מסוים אינו מתאים לך עכשיו. בכל מקרה, מה שאני חושבת הוא, שככל הנראה, דמותה של אשת המקצוע הנוכחית שאת עובדת איתה כבר מופנמת בעמקי נפשך, גם אם את לא רוצה לדעת מזה. את תלויה בה אם תרצי או לאו, וייתכן שהתלות משמעותית יותר ממה שאת מרשה לעצמך לדעת מעל לפני השטח. אולי את בעצם קצת אומרת שאת מחפשת להיות בטיפול מבלי לדעת שאת בטיפול? אולי ניתן לבחור להגדיר את השיחות שלכן "פגישות" ופחות "טיפול"? אני תופסת את המושג "טיפול" כדבר שיש בו משמעות לרצף ואחת ממטרותיו היא שינוי. כאמור, לא חייבים טיפול טיפול. אפשר לבחור במסלולים אחרים. ודבר מה לחשוב עליו, אם תרצי - נניח שהמטפלת הייתה עומדת בכל תוקף על קיום פגישות מסודרות מלכתחילה, ומאחר שהיה לך כבר ניסיון מר מאד, את היית עומדת על הרגליים האחוריות מפנה את הגב והולכת לנסות מישהי אחרת, או מוותרת. כלומר, בפועל היא לא הייתה מקבלת אותך למרות שהיא הניחה מעצם פנייתך אליה, או אפילו ידעה מדברייך, שאת אדם שחייו כרוכים בסבל כלשהו או עם קשיים וכדומה. נניח שכך היה - האם היית שמה עליה אצבע מאשימה? ("איך זה שהיא רואה אדם במצבי ולא מתפנה או מתגמשת עבורי?") בזמנו עוד לא הכרתן, היום - אתן כן, ואולי נוספת מורכבו?ת לעניין. לדעתי, לקבל מטופל או להחזיק איתו קשר בכל תנאי רק בגלל שאתה רחום וטוב לב זה לא מספיק. מטופל עלול לפרש זאת כאילו המטפל תלוי בו יותר מידי בו והעזרה משרתת הרבה יותר מידי את צרכיו של המטפל. למשל, לחפות על רגשות אשמה שלו. טוב, מטפלים דינמיים אמורים להיות מודעים ביותר לכל אלו. את יודעת, נדמה לי שאנחנו אומרות דברים מאד דומים, רק הפוכים... בעיניי, לפחות, סוג הקשר שאת מתארת, מנציח את תלות-היתר עוד ועוד. רק כאילו מבלי לגעת. סיבות ברורות. כואב נורא לגעת, שורף. כמו-כן, בעיניי, דווקא שמירה קפדנית על גבולות מסוימים - היא הדרך האחראית. נעזוב, סביר שהעניין מורכב בהרבה וקטונתי. בכל מקרה, כל אחד איך שהוא ויכולתו ומה שמתאים לו. לא מכריחים. וכן, כדי לעבור טיפול רציני צריך אומץ ומשאבים. יודעת גם שהרבה אנשים ימנעו מלבחור באפשרות הזו, מסיבות שנראה לי שאני מבינה מאד (גם בי יש קולות כאלה). קיימים גם לא מעטים שלא מעיזים או חוששים לפנות בכלל לאיש מקצוע, או כלל לא מבחינים בבעיה, או מגוון סיבות נוספות, למרות שהצופה מן הצד עשוי לחשוב שהם זקוקים לסיוע מסוג זה. מכל וכל. שיהיה יום נעים, ובאמת מלבי מאחלת לך בהצלחה ושיהיה טוב ושניסיונותייך ישאו פרי.

רב תודות על תגובתך המושקעת שבהחלט סיפקה חומר לחשוב עליו. כפי שסיכמת, כנראה שאין בוודאות "אמיתות נכונות" ולמעשה כל אדם עורך את החיפוש שלו לפי צרכיו ומשאביו, הנפשיים ואחרים. הדבר היחידי שחשוב לי להתעקש עליו הוא שמטפלים באמת יאפשרו למטופלים מרחב לחיפוש אוטונומי אחר צרכיהם גם ביחס מסגרת עצמה ולא יבואו ויכפו מלכתחילה תנאים אחידים לכולם בשם "כללי המסגרת והשיטה". שום דבר לא חקוק בקודש כידוע. יש לזכור זאת ולא לקבל דברים כמובן מאליו. הרבה מחוקי המסגרת הנהוגים הם תוצר של הניסיון ליישם טיפול נפשי כמקצוע,"כעסק" למעשה של המטפל- קרי שמירה על לוחות זמנים והגדרת גובה תשלום עבור X זמן.. זה מאוד נוח לקבע מודל אחיר פחות או יותר שיאפשר את יישום המקצוע.- מ ק צ ו ע, לא קשר! הדברים מעורבבים זה בזה ויש להכיר בכך ולזהות שלא הכל משרת את הקשר אלא הרבה מכללים קשורים לצרכי ניהול "העסק". כלומר צרכי המטפל עצמו. לא הכל באמת משרת את טהרת הקשר או הטיפול מהותית. שיהיה לך המון בהצלחה בטיפול ממה שנשמע את מאוד נבונה ומודעת לעצמך ולומדת מתהליך, כך שבמקרה שלך אכן הדברים נושאים פרי ולא רק סבל שמכריע, אלא למידה רבה והתפתחות. וזה משמח. שוב, תודה לך על התגובה המושקעת. מעריכה.