מה לא בסדר בי?

שלום, אני בת 44 ובעלת מודעות פסיכולוגית ובכל זאת אשמח לשמוע הסבר לתחושות הקשות שאני חשה. אני סובלת מחרדות ודכאון מאז שנות העשרה, תחושות נחיתות בשל היותי שמנה, קשיים חברתיים, ביישנות, ותחושת בדידות קיומית עמוקה.יש לי גם קווים גבוליים וחוסר יכולת לווסת רגשות ורציתי לדעת אם התיאור הבא נובע מכך, או שאולי זה פשוט חוסר בשלות רגשית. למעט מותו של סבי כשהייתי בת 5, לא חוויתי עדין אובדן של אדם קרוב אבל מאז ןמתמיד קשה לי מאוד למול תיאורים של אובדן דמות אם - בין אם מדובר בילד או בבעל חיים _זוכרת את הסרט "במבי"? - בכיתי בו מאוד וכך גם בסרט "קריאת העורבים", שבו האמא מתה. סרטים אלו ראיתי בילדותי והיום בגילי המופלג הייתי מצפה שאדע להתמודד עם פרידות קשות אבל... לפני שנה אימצתי כלב והיום יצא לאקרנים סרט המתאר קשר ייחודי בין איש לכלבו, אשר המשיך להיות נאמן לו גם לאחר מותו (של האיש) ולמול הטריילר של הסרט מצאתי עצמי מייבבת ללא יכולת להפסיק. נכון שלא חוויתי כמעט קשרים עמוקים עם בני אדם בעשורים שחלפו אולם נדמה לי ש"רגשנות יתר" זו תלווה אותי תמיד. נכון גם שמאוד מפחיד אותי לאבד את אמי, כיון שלהיות ללא א?ם בעולם פירושו, לתחושתי, להיות פגיע ונידון לכלייה. אשמח לשמוע מה דעתך על כך.

הי אולי, את מתארת רגישות גבוהה לתכנים של אובדן ופרידות, שמעוררים בך כאב, בכי, פחד. לפעמים, אנחנו חווים אובדן ופרידה ממישהו, גם אם הוא לא באמת אובד לנו בעולם הממשי. אתן לך דוגמה הכי נורמטיבית בעולם: מישהי שהיתה בת יחידה ונולדה לה אחות. מעתה, האם לעולם לא תהיה פנויה אליה באותו אופן, אהבתה ונאמנותה יתחלקו בין שתיים.. באיזשהו מקום, הילדה איבדה את האם שהיא הכירה. נכון, האם לא נעלמה, ולא האהבה, אבל משהו נגמר, והתחיל משהו אחר. גם זה אובדן מסויים, שיש ילדים, במיוחד רגישים, שמתאבלים עליו. לכן, אני חושבת שעלייך למקד את תשומת ליבך לא בשאלה את מי איבדת, אלא מה איבדת. ממה נפרדת בטרם עת. זה יכול להיות אדם,רגש, חוויה ועוד.. מקווה שסייעתי, ענבל

הי אולי, לא שאלת לדעתי, אז סליחה על ההתפרצות, אבל רציתי להגיד לך כמה דברים. 1. שהחרדה שאת מתארת, החרדה לאבד אובייקט, היא חרדה מוכרת ונפוצה וכולנו סובלים ממנה במידה כזו או אחרת.אני רוצה לשתף אותך שבתור ילדה הפחד הכי נוראי שלי היה לאבד את אמא שלי. הייתי מאוד מאוד קשורה אליה. לא יכולתי לישון אצל חברות מהפחד שיקרה לה משהו כשאני לא אהיה לידה. כל הזמן פחדתי שיש לה סרטן (להרבה מכרים היה סרטן). כשהגעתי לגיל 14 היא לקתה בסרטן ונפטרה. את יכולה לתאר לעצמך איך הרגשתי ובאיזה מצב הייתי, אבל מיד הבנתי שהחיים ממשיכים. וזה הלקח הכי חשוב שלקחתי לחיים שגם עם הדברים שאתה הכי מפחד מהם אתה מסוגל להתמודד. באותה תקופה מאוד התחברתי לספר של ויקטור פרנקל- האדם מחפש משמעות- אולי זה יעניין אותך. 2. ההזדהות עם בעלי החיים לדעתי נותנת ביטוי לצד הפגוע שלך מעולם בני האדם ומבטאת את בחירתך להימנע ממגע עם אנשים בגלל כל מיני פחדים- שיצחקו עלייך שאת שמנה, שיחשבו שאת משוגעת, או שפשוט ידחו אותך ולא יאהבו אותך. לגבי זה רציתי להגיד לך משפט די בנאלי - שהפחד מהדחייה יותר גרוע מהדחייה עצמה... ושאנשים אחרים, כמוך, הם יצורים חברתיים, והם מחפשים את הקרבה ואת האישור של האנשים שבסביבתם ולכן אני חושבת שאם את תיזמי קשר עם אנשים בסביבתך ותהיה עקשנית בדרכך להביא את עצמך לקשר למרות כל המכשולים (ביישנות, השמנה, קשיים בוויסות), יהיו שיקבלו אותך כמו שאת ויאהבו אותך. הצורך הוא גם שלהם ולא רק שלך. יכול להיות שהאדם שיושב במשרד לידך ונראה מלא ביטחון ומאושר גם הוא כותב בפורום או נזקק לעזרה ותמיכה ממקורות אחרים. בקיצור, אזרי אומץ יעל