לענבל

שלום ענבל, רציתי לשאול אותך איך את בתור מטפלת הרגשת כלפי מטופלות (זה בד"כ קורה למטופלות, לא?) כשהן היו בשלב הנוראי הזה של התלות כלפייך ושכל התוכן של הטיפול היה מערכת היחסים בינכן? מבקשת תשובה כנה, אני רגישה לנושא הכנות... תודה יעל

יעל, אני מרשה לעצמי לכתוב בעץ שלך, כי הכאב שלי, אותו אני רוצה לפרוק קשור לנושא שהעלית כאן. כתבת לי למטה שהצרכים שלי הם לא בהכרח רעים. בזה שאני זקוקה לאהבה ולתשומת לב וכו'. אבל צר לי לאכזב אותך, אלה שהיו אמורים לטפל בי, קרי אותם פסיכולוגים שהלכתי אליהם הם אלו שדחו אותי יותר מכל אחד אחר - כולם גינו את הצרכים שלי, דחו אותי, אמרו שזה לא מתאים להם ונתנו לי להרגיש מאוסה, חסרה, בלתי אפשרית. לכן אני מציעה לך "להצניע" את התלות. אני נפגעתי קשות כאשר הראיתי תלות כלפי המטפלים, כאשר ניסיתי ליצור קשר בין הפגישות. למעשה בשבילי זו היתה טראומה, וכעת אני רוצה להעלים את עצמי כי אני מרגישה שאני לא מתאימה לאף אחד בעולם הזה. לא משנה באיזה מינון וההרגשה הזו בעיקר הגיעה ממי שטיפלו בי כולל זו הנוכחית. לכן גם הצעתי לאלו שיכולים, שעוד לא ניסו טיפול, שבשום אופן לא יתחילו. כאשר מתחילה התלות, אין בידיהם כלים כיצד להתמודד איתה, והאמורפיות, שעליה דיברה נעמי כאן, מחלחלת, פוגעת והורסת ואת כולך חלשה מול זה, בעמדת נחיתות, הרוסה לגמרי. ענבל, בבקשה תתייחסי למה שאני כותבת. אני עזובה, אני לא מצליחה להמשיך כך יותר.

הי יפעת, כפי שהבטחתי אני עונה כיום על פנייתך מאמש: חוויית הדחיה שחווית ממטפלייך הקודמים היא אכן כואבת וקשה. כך גם הפגיעה שחוית מהיעדר הזמינות שלי אלייך אתמול, שעוררה בדיוק את תחושת החידלון שעליה דיברת, ועימה גם כעס, קנאה, אי צדק ושאר רגשות לא נעימים. אני מסכימה עם יעל - הצרכים שלך הם טבעיים ומובנים ואין בהם רע. אבל עוצמתם, התובענות הנואשת שלך לקבל אותם מיד, הפגיעות העצומה כשזה לא קורה - מקשים עלייך ביותר. שני אנשים הם אף פעם לא אחד, והזולת לעולם לא יתאים בדיוק לצרכייך. ובכל זאת, אנשים מתמודדים עם אחרות, עם שונות, עם היעדר התאמה מושלמת ומדוייקת. איך? בזכות היכולת לאינטגרציה. להחזיק יחד את הרע והטוב, את המקבל והדוחה. נראה שאצלך, כשאת חווה דחייה או אכזבה מהזולת, זה לא מתפרש כטוב שאיכזב, אלא כרע שרק העמיד פני טוב ועכשיו חשף את פרצופו האמיתי. החוויות הטובות נמחקות באחת מול הפגיעה, וכך גם הטוב שבך נמחק באותו רגע ממש - אכן חידלון. לצערנו, אי אפשר למנוע את הפגיעות בחיים, את האכזבות מאנשים. אפשר רק להגדיל את יכולתנו להכיל אותם ולחיות עם זה בשלום. זה קשה, אך אפשרי.. ממני, ענבל

שלום יעל ייתכן שתשובתי מעט תרגיז אותך, אבל היא הכי כנה שאני יכולה לתת: לעולם לא הייתי עונה על שאלה כזו בטיפול, ועוד יותר קשה לי לענות עליה כאן (כאן יותר קשה בשל כלליותה - אף פעם לא הרגשתי מול שני מטופלים שונים את אותו הדבר). אענה לך בכנות גם מדוע לא אענה על שאלה מסוג זה. ראשית, אני חושבת שזו שאלה של lose-lose situation. כל תשובה עליה - בהכרח תפגע במטופל. תשובה כמו "זה קשה לי, מכביד עליי" וכד' - תשים על המטופל עומס של רגשות אשם שהוא לא יכול ולא אמור לשאת (עיין ערך החוויה של יפעת). מאידך תגובה של "זה לא מפריע לי בכלל" אף היא תתפרש נורא ואיום מצד המטופל - אז מה זה אומר? שלא אכפת לך ממני? שאני לא מזיז לך בכלל? ותגובה של "זה בסדר גמור" תשמע בהכרח לא אמינה. לכן, אני חושבת שעדיף לשלם את מחיר החוסר כנות ומחיר הפגיעה של "התחמקות" מתשובה למטופל - זו לדעתי הפגיעה הקלה ביותר משלל הפגיעות האפשריות בסוגיה הנ"ל. שנית, אני גם חושבת שזה לא רלוונטי מה המטפלת מרגישה. תפקידה לעבוד על עצמה - לא משנה מה היא מרגישה- ולהכיל את נזקקות המטופל. בדומה לאם טרודה ועייפה שבנה צריך אותה באמצע הלילה -תפקידה לקום אליו, לחייך אליו, להרגיע אותו, ואח"כ אולי להגיד לבעלה (המקבילה בטיפול - הדרכה) שאין לה כוח. היא לא צריכה להגיד את זה לילד. הוא לא צריך לשמוע את זה. זו המשמעות של אחריות הורית, זו המשמעות של אחריות טיפולית בעיני. זו התשובה הכנה ביותר שאני יכולה לספק.. ענבל

בדיוק כמו שחשבתי, הכל נסוב על שקרים או מה שנקרא בשפה יפה "הסכמה מדומה". מכאן גם העמימות וזה לעניות דעתי, יוצר עוד יותר קונפליקטים, הן פנימיים והן חיצוניים. תודה.

היי ענבל, אני יכולה להבין את מה שאת כותבת , אבל אני חושבת שזה הפחד הכי גדול שלי בטיפול ואחד הגורמים שמקשים עלי לשתף אותה בדברים- הפחד הענק "מהדברים הנוראיים " שהיא חושבת עלי ושהיא לא מספרת לי.. בתור מטופלת אני מעדיפה כנות שתגיד לי -כן קשה לי עם כל התלות הזאת שלך אבל נתמודד איתה או משהו כזה ושאני לא ארגיש שמשקרים לי.