דכאון נסיבתי

שלום, בת 44, רווקה, הורים מבוגרים ואח נשוי ללא ילדים שעימו יש רק מטענים מעצבנים, חברה אחת בקושי, כמעט אפס נסיונות לקשר עם גברים (שילוב של ביישנות, השמנה וחרדה חברתית), אקדמאית, עובדת ומוערכת בעבודה אך בפנים הכל מת. סובלת מחרדות קיומיות מאז גיל 15 ודכאון נילווה. ניסיתי טיפולי שיחות ולא מצאתי בהם תועלת - לא חידשו לי דבר, רק רוששו אותי. נעזרת מזה מספר שנים באופן חלקי על ידי תרופות לדכאון וחרדה. עשיתי כדברי ה"יועצים" למיניהם - אימצתי כלב, שאכן מביא קצת שמחה לחיי, משתדלת לעשות ספורט, עובדת אך עדיין החיים ריקים והאושר של חיי אהבה, חברה ומשפחה נשאר תמיד באופק רחוק ובלתי מושג. בפנים וויתרתי כבר על ילדים ועל בן זוג, כל מה שנותר הוא להעביר את הזמן עד המוות בסבל מופחת. האם אלה חיים? האם אין זה צד שני של הדכאון? - כאשר הנפש עייפה מקרבות ומחפשת שלווה, גם במחיר של ויתור על חלומות? שאלות רבות ולאיש אין תשובה. אשמח לשמוע מאנשים שמרגישים דומה - מתפקדים אך חייהם ריקים מתוכן והתלהבות.

שלום לך, את מעלה שאלות שודאי נוגעות לליבם של אנשים רבים החשים כמוך ריקנות וחסר, למרות שמתפקדים ומקיימים חיים עצמאיים. אני חושבת שהחיפוש אחר שלוות נפש והשלמה עם בחירות שעושים בחיים (גם אם הן כרוכות בצער וכאב), זהו חיפוש חשוב והכרחי. אני מאחלת לך שתמצאי נחמה ושלווה בדרכים מיוחדות משלך, ומקווה שעוד אנשים יגיבו לכתיבתך הישירה והכנה. בברכה, שרון