"פרפקציוניזם"

שלום גידי! קראתי את הכתבה על הפרפקציוניזם, ולצערי, אני ממש מזדהה עם אותו בחור. גם לי יש בראש את המחשבות הרודניות האלו. אני דווקא תיארתי אותן בטיפול כרוטוואילר שרודף אחריך ומאיים שלא תפסיק לרוץ, שלא תעז להאט, כי אז הלך עליך... גם אני מתנדנדת בתקופה של מבחנים בין כמיהה להתעלות מעל עצמי לבין ויתור עד כדי מחשבות לפרוש מן הלימודים ולהרעיב את עצמי למוות... (כן, אני רוצה להיות אנורקסית, אבל לא כ"כ הולך לי, כי אני בולמית...). ובכלל מבחינתי אין ציון בין 60 ל-100. מבחינתי פחות מ-90 זה בור שחור ועמוק. ובכלל הפחד המשתק הזה שלא מאפשר לי ללמוד. לפעמים אני לא מצליחה לפתוח את הספר בשביל להכין שיעורי בית... מה שמוזר הוא שהדיכאון והחרדה וה"שיתוק" מופיעים אצלי רק בהקשר של הלימודים. בד"כ דווקא הכל בסדר ולא רע לי... הפסיכולוגית שלי המליצה לי לקחת תרופות מה דעתך? היא מפחדת שאני יעזוב את הלימודים. היא טוענת שאני לא אעמודבכשלון נוסף... היא מפחדת שאני אזיק לעצמי... לי דווקא בא להזיק לעצמי... בא לי לרזות ולחלות אני לא רואה שום אפשרות לקבל את עצמי "ממוצעת". אני לא רק חושבת דברים שליליים, לקראת כל טיפול אני כותבת עמודים על גבי עמודים של רודנות עצמית וכעס ושנאה... ומוסרת לה שתקרא את זה... מי היא שתעז להגיד חצי מילה? אחרי הכל, היא בעצמה סיימה תואר ראשון ושני והכשרה לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה... היא העצמה מצטיינת ומבריקה... ואני... אם אני לא אהיה לפחות כמוה אז אני לא אהיה בכלל מצטערת על הנימה הקשה שונאת את עצמי! אמרה בחורה מפגרת, שרוצה להיות מצטיינת, אבל מתעצלת לפתוח את הספר בשביל להכין שיעורי בית...

שלום לך, אף שהבחור שהוזכר בכתבה סובל גם מדיכאון, בנוסף להיותו פרפקציוניסט, הדימוי העצמי שלו סביר בהחלט ואני יכול להבין את ההיגיון שבהצעת המטפלת שלך להשתמש בתרופות. יש רמה מסויימת של דיכאון, שבה פסיכותרפיה אינה יכולה להיות יעילה ולפי תיאורייך, נראה לי, לצערי, שהיגעת לרמה זו. אני מציע לך להיענות להצעת הפסיכולוגית. בכל מקרה, מדובר בתהליך הפיך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין