איך עוזרים לבעל לצאת מהדיכאון

שלום אני עם בעלי כבר תשע שנים, (נשואים קרוב לשלוש שנים) והוא אדם רגיש, מוכשר, אוהב ומקסים אך יש לו תפיסה מעוותת לגבי עצמו והוא טופל בכדורים בגלל דיכאון עוד לפני שהתחלנו לצאת. הוא סובל מאובססיות ודיכאון וסרב ללכת לטיפול ורק לקח כדורים שעזרו לו לתפקד באופן חלקי, עד שלפני כשנתיים וחצי הצבתי בפניו אולטימטום שאם לא ילך לטיפול אצל פסיכולוג/ית זה יביא לסוף הקשר שלנו, והוא הסכים. לפני כשלוש שנים הדיכאון שלו החמיר והוא התחיל להתנתק חברתית ולהסתגר בבית והגיע למצב שבו הוא בקושי מתפקד ולא דואג לעצמו, לאחר האולטימטום הוא התחיל ללכת למטפל קוגינטיבי שלא התאים לו ולאחר מספר חודשים הוא הפסיק ללכת אליו. בשנה וחצי האחרונות הוא מטופל אצל פסיכולוג מקופת חולים שהמליצו לי עליו, הוא מרוצה ממנו ומאז שהוא הולך אליו הוא משתדל לצאת מהבית לפחות לחצי שעה ביום ולו רק כדי לקנות שתייה או לאכול משהו, אבל עדיין מתקשה בתפקוד, במיוחד אם מדובר במפגשים חברתיים או משפחתיים ובכלל התמודדות עם העולם. הפסיכיאטר שלו החליף לו את סוג הכדורים מס' פעמים במהלך השנים, ורובם עזרו באופן חלקי. לפני כמעט שנה הוא הלך למומחה לדיכאון שהפסיכולוג שלו המליץ עליו שנתן לו כדורים מדור ישן יותר שעזרו לו יותר מכל כדור אחר שלקח (במיוחד עם האובססיות). לאחר מספר חודשים בהם לקח את הכדורים האלה (שעשו לו עששת נוראית, זה חלק מתופעות הלוואי של הכדור) הוא החליט ביחד עם הפסיכולוג שלו והפסיכיאטר לנסות להפסיק לקחת כדורים בטענה שהם גרמו לו להרגיש כמו זומבי והרגו את היצירתיות שבו. עברה בערך חצי שנה מאז שהוא ירד מהכדורים וכמובן שהתחילה רגרסיה במצבו, הוא ממשיך אצל הפסיכולוג אבל כעת הוא נמצא במצב של ייאוש, ותחושה שכלום לא יעזור והוא תקוע במצב הזה. הוא עדיין משתדל לצאת מהבית לזמן קצר מדי יום, אבל הדיכאון עדיין שולט בו, קשה לו לתפקד ומפגשים משפחתיים (מהם הוא מנסה להימנע) מביאים אותו למצב של דמעות וחשק למות. לפי מיטב ידיעתי המטפל שלו המליץ לו לחזור לכדורים והפנה אותו לפסיכיאטרית, המטפל לא מרוצה מהפסיכיאטר שטיפל בו במהלך השנים וטוען שהוא יצר בו תחושה שלא אכפת לו מבעלי, בעלי לא מסכים עם הטענה הזו, אך גם לא רוצה לחזור לקחת כדורים בטענה שהם לא מאוד עזרו, והוא מעדיף להרגיש כאב מאשר לחיות כמו זומבי. אני חייבת לציין שאם היייתי בשנות העשרים לחיי הייתי מחכה בסבלנות, כי אני אוהבת אותו בכל ליבי והוא באמת אדם מדהים אוהב ומקסים, אבל אני מתקרבת לאמצע שנות השלושים והשעון הביולוגי שלי מתקתק, ובעלי לא רוצה ילדים במצבו (ויש היגיון בזה) שאלותי הן כאלה: כמה זמן צריך לתת למטפל במצב כזה? כלומר איך ניתן לדעת אם הוא עוזר לו באמת, או שאולי מישהו אחר יכול לשפר את מצבו יותר מהר? האם עלי להתעקש שיחזור לקחת כדורים או לתת לו את הזמן שלו? האם את מכירה גופים סוציאליים זולים ומומלצים, לייעוץ זוגי ו/או ייעוץ עבורי, באיזור ת"א והמרכז? תודה מראש

thelya שלום רב, שאלותיך לא פשוטות ואיני בטוחה שיש לי תשובה ברורה, את מתארת מצב מורכב. איזה מזל שיש לכם אהבה כזו וסבלנות, זה בסיס חשוב לקשר. לגבי הטיפול של בעלך- נשמע מדבריך שנוצר קשר טוב בין בעלך למטפל שלו, הייתי משאירה החלטות אלה בידיהם (גם לגבי הטיפול התרופתי, כן/לא). שנה וחצי זה לא מספיק זמן לפעמים כדי לראות שינוי, אני חושבת שכדאי לסמוך על בעלך נראה כי הוא נמצא בידיים טובות. יחד עם זאת, לגבי התלבטויות שיש לך מבחינת היחסים ביניכם ותכנון העתיד, במידה ואת מרגישה תקיעות בתחום זה ביניכם- יש מקום לפנות ליעוץ משותף, ולו לתקופה ממוקדת כדי לבדוק את חששותיו של בעלך ולתת מקום לצרכיך. אפשרות אחת היא דרך קופ"ח אליה אתם שייכים- בידקי ברשימת מטפלים (מופיע תחת כותרת 'פסיכותרפיה') וחפשי בתחום של ייעוץ לנישואין. אופציה אחרת היא בעיר מגוריכם, בד"כ קיימת יחידה לטיפול בחיי המשפחה והנישואין (קשור לאגף רווחה או מחלקה לשרותים חברתיים)- גם שם ניתן לקבל ייעוץ במחירים מסובסדים. בהצלחה, שרון

סתם תהיתי, לה שלא תנסו מסגרת של טיפול יום . זה יאפשר לא לצאת כול יום ויתן לו סדר יום מובנה. ובכך גם דרך לשנות את הדפוסים המנוונים שלו ואולי להזיז משהו. רק העובדה שיוצאים ועושים משהו לכמה שעות יכולה לשנות הרבה. בכול מקרה מכוונה שאת ובעלך תצליחו להשתחרר מהדיכאון.