שתלטנות

שלום. למרות שעוד מס' שנים אהיה בת 40 אימי יוצרת מרחק ממני ומבנותי בכל פעם שאני לא מסכימה איתה ,כבר למדתי להבין בדרך הקשה שקשר אמיתי בניינו לא יהיה, כשאני מתקשרת אחרי ריב קטן של חוסר הבנה בניינו בלי שאעלה שוב את הנושא, היא עונה באדישות ובקרירות תוך כדי צפייה בסרט. אני לא רוצה לנפח את הדברים ומסיימת את השיחה שתגובה של:"לא אפריע לך לראות את הסרט".ברור לי שזה משחק ילדותי,ההרגשה שלי שבגיל 5 כבר הייתי. היא אפילו כן יזמה לאחרונה לאחר השיחה הקרה איתה מפגש עם בנותי,הדגישה שהיא רוצה לפנק אותם בקניון ולהזמין אותן לצהריים לבד,כיבדתי את רצונה וחשבתי שזה רעיון טוב,סופסוף היא מנסה להתקרב אליהן לאחר כל התירוצים שאין לה זמן ורק אחרי הפנסיה,שבימים אלה יצאה,היא החזירה את הבנות ולא נכנסה אלינו בתרוץ שאבא מחכה ואין לו חניה, שתינו יודעות שאני לא גרה במרכז העיר ואין בעיית חניה במקום,אמרתי יפה תודה ולא יצרנו קשר. אני "מחנכת"את עצמי לחשוב שלפני שהיתה אמא היתה בנאדם ואולי פשוט אין כימיה בנינו והרבה אין מה לעשות,פשוט להתרחק ולשמור על יחסים קורקטיים ולימנע ממריבות. בשבוע הבא נאלץ לשבת כנראה ליד אותו שולחן בחתונה משפחתית ולשחק אותה בפעם המי יודע כמה. אולי זה מפריע לי יותר ממה שאני מוכנה להודות,אחרת לא הייתי טורחת לכתוב פה בפורום. גם נסיון לתת לה לקרוא ספר על יחסי אמהות-בנות לא עלה יפה,בטענה שאין לה זמן הצעתי בעבר שיחה אצל פסיכולוג,היא צרחה עלי ואמרה שאני פסיכית וקודם אלך כמה פעמים ורק אז היא תצטרף ותסביר איך אני....גם לפסיכולוג בסכ"ה מאוד טוב לי בחיי האישיים,אני לא דכאונית ושמחה בחלקי,למרות שלא הכל מושלם ולפי דעתי היום כואב לפתוח כל הזמן פצעים ולריב,הגעתי למסקנה כי ריחוק מתאים לשתינו ולי זה עושה הכי טוב בנסיבות הקיימות כלומר כרע במיעוטו. מה דעתך?

שלום מיכל, אמא קרירה ומסוייגת היא אחת הסיבות השכיחות ביותר למצוקה רגשית קשה, כמו שאת כותבת, אולי יותר מכפי שאת מוכנה להודות. כל הפתרונות שהעלית הם בהחלט במקומם, אך יש לי הרגשה שהם עדיין באים ממקום רציונאלי ולא רגשי. אני, כמובן, תומך בכל לב בפנייה לטיפול פסיכולוגי, אם כי הייתי מציב בו מטרה שונה מהמטרה שאת היצבת. את רואה בטיפול מעין טיפול משפחתי או ארחיק לכת ואומר "זוגי" שלך ושל אמך במטרה להתקרב אליה. אני הייתי מציב מטרה של דיפרנציאציה, כלומר, של נפרדות פסיכולוגית בינך לבין אמך וכמובן, זה חייב להיות טיפול אך ורק שלך, בלי לצרף את אמך. במקביל, בנוסף להתרחקות (או לניסיונות ההתרחקות), הייתי מציע לך להיות קצת יותר קשה להשגה עבור אמך. כמובן, זה לא צריך לכלול את ילדייך, כי מגיעה להם סבתא ונדיב מאוד מצידך שאת מאפשרת זאת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

תודה על התשובה,אם הבנתי נכון אותך מטרת הטיפול הפסיכולוגי בי היא ללמוד איך לחיות עם המצב הקיים בצורה הטובה ביותר שאפשר. חשבתי בעבר ליפגש עם פסיכולוגית מקופ"ח שכן לא אוכל לעמוד בעלויות טיפול פרטי. האם המידע נשאר חסוי או שאני יכולה למצוא את ציטוטי שיחתינו באינטרנט, היות והבנתי כי בגלל השתתפות הקופה על המטפל\ת לצטט את המטופל מילה במילה תוך כדי המפגש.נראה קצת מעצבן לשפוך את ליבך מול אדם שעסוק בלצטט אותך כל הזמן. אני חוששת שהסודיות תופר אם וכאשר אקבל משרה פעם כשכירה(אני עצמאית כרגע) וזכות המעביד לפתוח תיק רפואי ולחטט בו.אולי משהו יסיק מסקנות לגבי עצם פנייתי למטפל?מצד שני רק בגלל שאולי פעם מישהו יחטט אם וכאשר לא חבל לטפל בעניין ובכלל האם טיפול יכול לפתור בעיה מעין זו?,האם הנבירה ברפש הנפשי שלנו לא מעיקה לינו שוב ושוב כפי שכתבת במאמרך באתר זו, אז איך יודעים איפה הגבול, האם מספיקה לנו תחושת בטן בשביל להחליט מה הכי טוב באותה נקודת זמן בה אנו נמצאים מהסידרה בטיפול שבערוץ 2,התרשמתי שתפקיד המטפל הוא בעיקר להקשיב,פה ושם להעיר ולחדד דברים ובעיקר להוביל את המטופל לתשובה הכי נכונה לו. ןתודה שוב.

אני לא רופא, אבל אני יכולה להציע את ניסיוני. גם לי היו הרבה מריבות עם אימי, עד שהבנתי את שורש העניין, ונדהמתי לגמרי. ככה תיקנתי את המצב וכיום אני אמנם עדיין משקמת את הקשר, אבל השינוי הוא כבר עצום כי יש בי את ההבנה. אני משתפת כי ייתכן וזה מה שקורה גם אצלכן. מה שהבנתי הוא שאימי פשוט מתגעגעת אליי עד כדי כך שהיא מקנאה לאהבתי. פשוט כך. כשהייתי ילדה, הייתי שמה את הראש על הברכיים שלה והיא הייתה מלטפת לי את הראש. עד שגדלתי ולא עניין אותי הנחמה של אמא. והיא, שכל כך אהבה את הילדים שלה, מצאה את עצמה כאילו עקרה. בתור אמא, את יכולה לתאר לעצמך מה זה להרגיש שאיבדת את הילדים. לדעתי, אנחנו, הילדים של אימי, היינו הנחמה שלה. שהיא לא תזדקן לבד. והנה, נעלמנו לה ללא התראה מראש. כשהבנתי את זה, עצם ההבנה עשה אותי יותר נגישה לאימי, והיום היא ישירה: במקום להתחבא מאחוריי כל מיני שיחות סרק, היא ניגשת אליי ואומרת לי דברים כמו: "רוצה לבוא איתי לקנות מתנה לשכנה שילדה?...לא?...טוב...טוב, אני רק מחפשת תירוץ לבלות זמן איתך...אולי נלך לראות סרט בקולנוע ביחד, רק שתינו?" ועכשיו היא הרבה יותר רגועה ונחמדה, ובטוחה בעצמה לידי, כי אני שקטה, אז היא לא צריכה לחשוב מה היא עשתה לא בסדר. היא פשוט רואה אותי מולה, שקטה ואז גם היא שקטה. אתמול היא התקשרה אליי שאלה אותי שאלה לא קשורה בכלל. עניתי: "קבענו שנראה סרט, נכון? אז אל תדאגי". וזה הספיק! זה מדהים.

ראשית תודה לך על תגובתך.אצלינו לצערי הקשר לפעמים "מתחזק" כביכול ברגעי משבר, היא מתקשרת ודואגת לשלומי ומספרת על כל הבדיקות הרפואיות שהיא עברה\תעבור\עוברת פתאום יש מצידה כאילו שותפות גורל, אני יודעת שאני ודאי חשובה לה כבת היא גם מעודדת אותי ואחותי "ברגעי משבר בראותיים",מצד שני לא פעם היא חוזרת על משפטים מקוממים כמו "לא צריך הרבה ילדים,עוד אחד יעמוד ליד הקבר שלך" "ילדים רק דורשים" וכו'.היא זכתה ל-2 בנות טובות ,מי שהיה שומע היה חושב שמדובר בסוררות ומורדות,להפך "המרידה" שלי התחילה אחרי גיל 30,כנראה שלבעוט בגיל ההתבגרות כמקובל היה מעבר לכוחותי. אני יודעת ולדעתי מאוד צדקת(ד"ר גידי) יש בה מועקה על אולי בחירות שעשתה בחיים,אם חולה שדאגה לה שנים ומוות קרוב מאוד במשפחתינו. מעניין שדברים רבים עולים אחרי גיל מסויים (אצלי) ולא בגיל צעיר יותר, האם זה בגלל התפקחות מאוחרת,ארוע מסויים,אולי זה לא משנה מתי למה כמו שחשוב יותר למצוא מזור לעיניין.