בן בשירות קרבי

בני מתקרב לגיל 21 ולסיום שירותו הצבאי ביחידה קרבית. מערכת היחסים בינינו היא קרובה הוא תופס אותי כדמות מייעצת חזקה . השתתף במלחמת לבון השנייה. אז לקה בסוג של הלם קרב ואני בפוסטראומה משנית בעקבות חשיפתי לארועי המלחמה דרכו.המלחמה והאיום הקיומי אשר נגזר ממנה, בעיקר עבורו באופן ישיר אך גם עבורי , קרבה עוד יותר בינונו וסימלה עבורו בין היתר את תום תקופה ההתבגרות . במהלך המלחמה נהג לשתף אותי בחוויותיו המבצעיות וחרדותיו לפני ואחרי הפעילויות הקרביות. הוא צעיר אמיץ וערכי אך גם רגיש ורגשן בצורה משמעותית . בהקשר זה שמחתי להוות עבורו גורם שאפשר לו וונטילציה והקלה ריגשית . מאידך, גם אני רגיש וחרדתי וחשיפתי לחויותיו גרמה לי למצב פוסטראומטי זמני שנמשך על פני חודשים רבים. בחוויתי הפנימית , אולי באורח פתולוגי אני חש שהשתתפתתי בעצמי במלחמה. עד היום אני משחזר את הקרבות .. ממש רואה את שדה הקרב חש אותו...בחושי ובעיקר חש את יאוש ואת חוסר האונים שהתעוררו בו בעקבות ההתנהלות הצבאית הכושלת . אני לא רציתי להוות עבורו חלופה למטפל , הן היות ואין לי את הכלים המקצועיים לשמש כמטפל והן נוכח רגישותי הטבעית והקרבה המשפחתי. בהקשר זה אין לי ולא היה ביכולתי בעבר לנקוט בעמדה נייטרלית אוביקטיבי ובעיקר תורמת עבורו בכל הנוגע לשיקום מצבו הרגשי . הוא פנה למטפל בעצתי אך לא נוצר כימיה ביניהם ועזב את הטיפול .סופו של דבר התעשת (לפחות לכאורה) וחזר למסלול ולמלוי תפקידו. להערכתי משהו במחרב הרגשי שלי שלו נותר לא פתור עדיין שם ... לא יודע איך להסביר זאת.. מפאת ענייני בטחון שדה לא אפרט. אך צהל ממלא את יעודו גם כיום ובני שב ומשתף אותי במה שמשתף אותי . אני די מתפרק מחשיפתי המתמשכת לחוויותיו. אני מוצא מקום לציין כי אני קצת מתבייש בעצמי שחש שהייתי מעדיף שלא להחשף למידע אודות פעילותו. מצד שני בו זמני חש שהוא זקוק לי והוא בני אני מחוייב לו יותר מאשר אני מחוייב כלפי עצמי מצבי ובריאותי הנפשית. מעבר לכך, אני מעריך שהוא מנסה לעמוד בצפיותי לכאורה, למרות שאף פעם לא עודדתי אותו , לפחות ישירות שישרת כלוחם או שיגלם דמות של גיבור. לצד זאת, כאילו שמנסה לומר ולשדר לי: אני בסדר .. חזרתי לעצמי.. אני די משותק ... ריגשית וקוגניטיבית .. לא ברור לי באם הבהרתי את עצמי. לא הוא ולא אני יציבים נפשית וריגשית כעת . אגב מוסכם בינינו שלא לחשוף את אשתי, אמו לתכנים סביב פעילותו הקרבית בכדי לא לעורר בה חרדות שלא לצורך כך שאני די בודד בעניין .במלחמה שיתפתי חברים קרובים במצבי והם די תמכו בי ...באיזשהו מקום אני גם מתבייש שאני חלש ריגשית .קשה לי לשאת את המצב... אני רוצה לראות אותו כבר מחוץ לצבא.. שיסע להודו.. דרום אמריקה או לאן שירצה שיעשה מה חש ומעוניין בו...מתבייש שאני מתבכיין בגילי .. אבל אין לי כוחות להתמודד עם המצב ... אשמח לקבל את התייחסותך ...

שלום הורה חרד, הצלחת להעביר בצורה מאוד רגישה, מעמיקה ומקיפה את המצוקה שלך ואת המורכבות המשפחתית, ומשום כך אני סבור שהתחזית של טיפול פסיכולוגי בך טובה מאוד. יש בהחלט מקום לטיפול ואין כל בושה בכך. את הבושה עצמה קיים מקום לעבד רגשית בתוך הטיפול. הייתי ממליץ לך לנסות לפנות ליחידה בטיפול בפוסט-טראומה במסגרת המערך הפסיכיאטרי של המרכז הרפואי "שיבא". ייתכן שהם יוכלו גם לחשוב על איזה שהוא סטינג טיפולי שיכלול גם את בנך, או אולי טיפול משפחתי, שיגדיר מחדש את מעמדך במשפחה, לאו דווקא כסופר-גיבור אלא כאדם חזק שיש לו רגשות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com