פציעה עצמית

שלום, במהלך השנתיים האחרונות ירדתי במשקל (באופן טבעי) רבות. אני לא מעיזה לעלות על המשקל אבל כבר הספקתי להחליף את כל המלתחה שלי לבגדים קטנים וג'ינסים הדוקים מחמיאים. בעבר הייתי מאוד שמנה ולבשתי רק בגדי הריון או מתאים לי או סמרטוטי בית וגם ניראתי עשר שנים יותר מהגיל. (אני בת 31). עכשיו מחמיאים לי כולם שאני אני נראית כמו תלמידת תיכון.יש לי פנים צעירות מאוד ויפות ללא כל קשר למשקל (לטענת הסובבים). גם כשהייתי שמנה נראתי טוב בפנים. עכשיו כולם אומרים לי שאני נראית מצויין ומעודדים אותי להמשיך לרדת במשקל. וגם בעלי מתלהב ונמשך אליי בטרוף והמיניות שלנו פורחת מחדש. יש לציין שכל חיי הייתי רזה מאוד מאוד וקטנה ביותר. פשוט ההריונות גרמו לי להשמנת יתר. ועכשיו אני מתחילה להתייפות מחדש. אבל למרות הכל קיים בי מתח כלשהו. כאשר אני מכנסת בעצמי אני מתחילה לחטט בעור שעל ידיי ומוציאה שחורים מהנקבוביות. הדבר גורם לי הנאה ועיסוק ולפעמים אני שוקעת בזה. הבעייה היא שזה פוצע ומכער את הידיים ואנשים שואלים אותי- "מה קרה לך?" אני כמובן מתביישת בזה ואומרת שגירדתי או משהו.. וזה שום דבר. אני נשבעת להפסיק לנוכח ההערות אבל ממשיכה שוב אחרי שזה עובר ונפצעת מחדש. היום גיליתי סימן כחול ענק באיזור העדין של היד איפה שהעור דק ושקוף. מה אני עושה לעצמי?!?! מכערת את עצמי בכוח! אני גם פוחדת מתגובת אימי שהיא תראה את זה. היא שוב תתחיל להתעצבן ולבכות למה בחורה יפה כמוני (לדבריה)עושה את זה לעצמה. כך היה גם בהשמנה. היא כמעט יצאה מדעתה כשגילתה שביתה (שכל חייה לה גוף יפה באופן טבעי) פתאום זוללת בלי הכרה והורסת את יופייה בכוח. כך זה לטענת אימי. היא מתרגזת שבנות אחרות בעלות נתונים רגילים עושות הכל כדי להיות הכי יפות אסתטיות ונשיות במידת יכולתן ואילו אני לטענתה שבורכתי בכל כך הרבה עושה בדיוק את ההיפך ומנסה להתכער בכוח ומצליחה בכך. פעם, בנערותי עשיתי קרחת!! היה לי שיער מדהים ויום אחד פשוט הורדתי אותו לגמרי. אמא שלי יצאה מדעתה. אני בכלל לא חושבת על יופיי. רוב הזמן אני מרגישה מכוערת ובא לי ללכת לתוכנית "הברבור" ולעשות מלא ניתוחים. אם אימי הייתה יודעת את כוונותי היא הייתה משתבצת. מסתבר שהאחרים תופסים אותי בצורה מאוד שונה מאשר אני את עצמי. מה עליי לעשות ???

שלום לך, הבעיה שאת מתארת מחייבת טיפול פסיכודינאמי ארוך טווח. לאור הביקורתיות של אמך, הייתי מציע שתפני למטפלת אישה. יכול להיות שאת המתח שגורם לפציעה העצמית ניתן יהיה להקל תחילה ע"י טיפול תרופתי, אך טיפול פסיכולוגי נראה לי הכרחי לפי כל מה שתיארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

יש לי שאלה- מה זה טיפול פסיכודינמי? הייתי רוצה ללכת לטיפול- אני מרגישה בזה בזמן האחרון וזקוקה לזה כנראה. בגלל זה אני משוטטת כל הזמן באינטרנט בפורום פסיכולוגיה. הייתי מעדיפה מטפלת אישה כי עם פסיכולוג בן המין השני זה קצת מביך אותי ואני חוששת שאתאהב בו בטעות. למרות שאני אוהבת את בעלי ונמשכת אליו. פסיכולוג גבר זה קצת יותר מידי בשבילי וגם בעלי לא יסכים לכך, אני חושבת. למרות שבעלי אינו אדם קנאי. אבל אי אפשר לדעת. נדמה לי שאישה פסיכולוגית - בת גילי פחות או יותר תבין אותי ויהיה לי איתה פתוח לדבר. אבל בטח קשה להשיג פסיכולוגית בת גילי בטח כולן מבוגרות כמו אמא שלי ומזה לא בא לי על עוד אמא מעצבנת שמשגעת אותי ונכנסת לי לחיים ואני עוד צריכה לספר לה את אשר על ליבי. רק המחשבה הזאת גורמת לי לא לרצות טיפול בכלל. יש לציין, שבמכון להתפתחות הילד יש פסיכולוגית אחת צעירה שאנחנו הולכים אליה לטיפול דיאדי עם הילד שלנו ופה ושם אנו נוגעים בנק' מסויימות שקשורות גם בי ומקיימים טיפול שעוזר לנו וגם לי אישית אבל היא אינה יכולה ממש להענות לצרכיי משום שהטיפול הוא בילד והיא אינה פסיכולוגית קלינית בהכשרתה. היא לוקחת ממני מידע עליי רק כשזה חשוב לה לטיפול בילד. היא צעירה מאוד וחכמה והכל וממש "כאילו כמו מישהי שהייתה יכולה להיפגש איתי כחברה לכוס קפה" אבל רק בכאילו- כי היא פסיכולוגית מקצועית על כל המשתמע מכך למרות המראה המטעה והמבלבל שלה. והיא לא מתנהגת אליי כחברה אלא כפסיכולוגית לכל דבר. וממש תפורה עליי ואני יכולה להיפתח אליה ומרגישה שהיא יכולה לטפל בי אבל לצערי היא אינה יכולה לעזור לי בבעיות אישיות שלי אלא רק מה שקשור לילד ולהתפתחותו ולהצלחתנו כמשפחה. מה אתה אומר?