מעבר חד בין רגשות

לד"ר גידי רובנשטיין שלום, רציתי לשאול שאלה בנוגע לטיפול, יותר נכון תוצר של הטיפול הפסיכולוגי (אני מניחה שזה תוצר). לאחרונה, קורה לי שאני צוחקת, פשוט מתגלגלת מצחוק ממש לא תואם בעוצמות שלו לסיטואציה ומיד אחרי זה, ללא הפסקה כלל, אני בוכה, בכי קורע מכל הלב (שניהם מאד לא אופייניים לי, לא הבכי הגדול ולא הצחוק המתגלגל)... גם אחרי קיום יחסי מין, אותו הדבר בדיוק.. בכלל הדמעות קלות יותר , אבל המעבר הזה בין צחוק היסטרי לבכי גדול ועמוק, מאד מאד מפריע לי.. תוכל בבקשה לציין את שמה של תופעה זו והאם קיים הסבר לתופעה הזאת? האם היא ידועה? למה יש מעבר כזה חד בין הרגשות ובכאלה עוצמות?? תודה מראש ניבה

שלום ניבה, אין ממש אבחנה שמתאימה לתיאור הספציפי הזה. יש סוג של הפרעה דו-קוטבית הנקראת rapid cycles כלומר, מעברים מהירים מאוד בין דכדוך למצב רוח מרומם ואז הטיפול הוא כמו בכל הפרעה דו-קוטבית ע"י מייצב מצב רוח (למשל, ליתיום). התופעה מאפיינת גם הפרעת אישיות היסריונית וחשוב מאוד להבין בטיפול מתי קורים המעברים הללו. אני לא חושב שזה קרה בגלל הטיפול, אך בהחלט יש מקום לברר זאת במסגרת הטיפול ואולי להיוועץ בפסיכיאטר, אם זה מפריע לך מאוד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

היי , תודה רבה לך על ההתייחסות..אני לא חושבת שיש לי הפרעה דו - קוטבית, וקראתי קצת על הפרעת אישיות היטוריונית, ואני לא מוצאת את עצמי בה , אולי רק בחלקים.. בכל אופן, חשבתי שאולי זה קשור איכשהו לנושאים שאני מעלה לטיפול ובמקביל להעזה שלי לגעת ברגשות שהיו קבורים עמוק הרבה שנים. האם זה נשמע לך הגיוני שזו יכולה להיות הסיבה ?? שאם פתאום משחררים רגש חנוק, אז הוא כל כך עמוס ודוחק עד שהוא מתפרץ ללא רסן? האם זה יכול להיות??? תודה ניבה

מה ההבדל בעצם באבחנה של הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה?) לבין אבחנה של מאניה? האם אשפוז כפוי לא מחריף מעברים מהירים בין דכדוך למצב רוח מרומם? האם לחיות עם אח סכיזופרן ובלי הורים זה לא מצב שיכול לדכא מישהו ולגרום לו אף להפרעה? איך זה שאשפוז כפוי על סמך משהו ואבחנה של מאניה מלווה בטיפול בכדורים נגד דיכאון שתמיד בתופעת הלוואי מעודדים אובדנות בשלב של אחרי ההשפעה? איך זה שאשפוז עושה רע מאוד ונותנים חופש ולא יודעים שבבית רע יותר מצד אחד, ורע פחות מבחינת החופש שקיים בבית ואין בכלל באשפוז? ומאפשר גם מצב רוח מרומם וגם אובדדנות ומימושה? אם בן אדם שאושפז בכפיה ויש לו עליות במצב הרוח ולמעשה מתכנן בעקביות וחושב הרבה על התאבדות מכין חבל בסמטבח ולא מגלה כמובן בשביל מה ולא יכולים לדעת על זה בבית חולים, זה לא אומר שמשהו באבחנות של מאניה או של משהו אחר דפוק ושאופן הטיפול דפוק? איך זה שהכריחו אותי ללכת לפסיכולוגים שיקומיים כשהייתי ילדה והשתקמתי מפציעה קשה, בשעה שבבית החולים שלחו מכתב עם הוראות לריפוי בעיסוק לקופת חולים איפה שגרתי עד שנה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, והמכתב רבץ שם במשרד שנים עד שאני שלפתי אותו בגיל מבוגר, והשיקום הפסיכולוגי שלא אהבתי גרם לי ביחד עם הקשיים וחוסר התקווה לבצע ניסיון אובדני שבגללו המשך השיקום הזה והתנאי איפה שהצילו אותי שזה לא ירשם ולא אקבל טיפול פסיכיאטרי היה שאלך לפסיכיאטר מטעם השיקום הפסיכולוגי, והוא נתן לי תרופה שאחרי קצת זמן עזרה לי אבל אחרי זמן יותר ארוך חזרתי לנסיונות אובדניים יותר חזקים שהפסיקו אחרי שאמא שלי בעצמה הפסיקה לי את התרופה הזאת? למה אני בעצמי הייתי צריכה ללכת לחפש עם מי לדבר בשביל שיפסיקו לי שיקום שלפי התורה הפסיכולוגית הוא טוב אבל לפי השיטה של ריפוי בעיסוק הוא חסר, ולקחת עורך דין בשביל לשחרר את עצמי מאפוטרופסות שהסכמתי לקבל בזמנו כדי לסיים משפט תביעה בן 6+1 שנים ולהתקע באפוטרופסות בלי יכולת להשתמש באמת בכסף שהיה שלי , רק בגלל שעורך דין אחד, שנפטר בינתיים כי עבר הרבה זמן, דיבר בשקט ולא לפרוטוקול עם השופט שפסק לי פיצויים ושכנע אותו שאני צריכה פיצויים ואמא שלי אז שיצגה אותי במשפט לא דאגה לזה שלא יהיה לי אפוטרופוס אלא דאגה רק לזה שהעורך דין לא יהיה האפוטרופוס של הפיצויים שלי אלא היא בעצמה תהיה האפוטרופוסית, וכך היא הפכה אפוטרופוסית גם לי גופי וגם לפיצויים, ואני בגלל עצה גרועה שקיבלתי מעורך דין שאיתו שחררתי את האפוטרופסות, הסכמתי לשחרר אותה חלקית ונשארתי מבואסת למרות שכביכול ניצחתי במשפט ובזמן הזה עד ששיחררתי גם את היכולת להשתמש בקרן הפיצויים שלי נפטר ידיד שלי שלא הייתי מסוגלת לחשוב על פיתרון ביניים לעבור לגור לידו ורק התעסקתי באיך להשתחרר לגמרי, וכך בגלל שהייתי עסוקה במשהו לא חשוב סירבתי לבקר אותו כפי שמאוד ביקש ביום שלפני הלילה שבו הוא התאבד, ושנה וחודש האחר כך נפטרה סבתי שגידלה אותי תמיד עד שדווקא אחרי התאונה אמא שלי החליטה לגדל אותי בעצמה ואחרי שלוש שנים חזרתי לסבתא רק אחרי שהפסיכולוגים שלי שכנעו אותה. בקיצור, ראיתי באחת הפעמים המעטות שביקרתי את ידידי לפני שהוא נפטר כי הייתי עסוקה מאוד במשהו לא חשוב, ראיתי את התרופה הארורה הזאת, וכל כך התבלבלתי ואמרתי דברים קצת הפוכים מהאמת או לא מדויקים. אמרתי שיזרוק את התרופה והתכוונתי לבקר אותו הרבה ולא ממש/ יכולתי כי הייתי בלחץ ללמוד לבחינה ולנסות להפנים את החומר וגם לקחתי מורה פרטית שנאוד טובה בסטטיסטיקה והיא השפיע עלי פסיכולוגית לא לזוז מהבית לשום חבר ולחכות לאחרי הבחינה. אני יודעת שיש לי צידוקים להתנהגותי אבל אני יודעת שבעצם למעשה אני הייתי בסופו של דבר מאוד לא בסדר ושאני אחראית במידה רבה להתאבדות של ידיד שלי . ואני לא יודעת איך להשיך לדחוק את זה ולשכנע את עצמי שאני בסדר כי אני יודעת שזה לא ככה, ואני רוצה למצוא דרך כן לחיות בשלווה עם האשמה האיומה הזאת. כתבתי כאן על הרבה אני מבקשת שתענה על הכל. ביי

הי ניבה, רק לומר שגם לי זה קורה כל כמה זמן כשהצחוק גדול וממושך מדיי, הפה מרגיש כאילו התעייף, ואז הקצוות מתקמרים מטה וטלטלות הצחוק הופכות לטלטלות בכי, בלי יכולת להפסיק. ממש מביך. המעבר המהיר הזה מצחוק מטורף לבכי מטורף שיש בו עצב לכל דבר, הטריד גם אותי. לי זה קרה לפני שהתחלתי טיפול, אז אני לא בטוחה שזה קשור אני נטיתי לייחס את זה לאיזה מתח עצור. כשאני חושבת על זה עכשיו, אמנם צחקתי מכל הלב, אבל זה היה צחוק בתקופות בדידות ולא הייתי באמת שמחה אז. אולי זה קשור... אולי היגון חיפש לו פורקן, והדמיון בשרירי הסרעפת המתכווצים, טשטש את הגבול בין צחוק לבכי.. סתם הגיגים..אם תמצאי תשובה מקצועית- שתפי :-) שיהיה בוקר נעים, לילך.