פסיכותרפיה פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ומערכת הבריאות ו

איפה קופת חולים מכב"י? למה במערכת הבריאות הם כל כך קשים עם אנשים שצריכים לטפל בחולי נפש וקשה להם וההגנה שלהם היא תפקוד נורמלי לגמרי עד שמצב הרוח שלהם משפיע על ההתנהגות שלהם? למה בפיתוח אובדנות מגיעים לאשפוז כפוי ולא מטופלים בגישה פנומנולוגית או בפסיכולוגיה רפואית, או פסיכותרפיה - ובלי תרופות שיכולות לעזור אבל יכולות לפתח נטיות שליליות ויכולות להשפיע לא טוב על המטופל, בנוסף למטרה לשמה הן ניתנות, ולמרות שלפסיכיאטריה יש תופעות לוואי שליליות ולסיטואציה של כפיה גם יש תוצאות לוואי שליליות?

שלום ללשש, צר לי לשמוע על תסכולך הרב ממערכת בריאות הנפש, כפי שהוא משתקף בשתי פניותייך. הטיפול באנשים אובדניים קשה מאוד ומחייב, ברוב המקרים, התייחסות מערכתית של צוות רב-מקצועי. במקרים אלה, לפחות בשלב האקוטי, טיפול פרטי פחות יעיל מטיפול הניתן במסגרת ציבורית ומטיל אחריות כבדה מדיי על כתפי המטפל. דווקא המסגרת הציבורית, מעצם היותה מסגרת ולא מטפל יחיד, ערוכה יותר להכיל מטופל אובדני בשלב האקוטי ולעיתים קרובות, יש לטפל קודם ב"חום" (קרי: בחשיבה האובדנית) ורק בהמשך במכלול הרחב יותר באחת הגישות שציינת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אבל הטיפול בחשיבה האובדנית הוא טיפול רב עוצמה וקשה ומאמלל (אנאפרניל) והוא לא נתון לבחירתו של המטופל אלא להחלטתו של המטפל, ולא חייבת להיות למטופל מודעות מספיקה לצורך החלפתו, והוא לא טיפול במסגרת חייו של המטופל שלשיטתך הטיפול בה הוא רק בהמשך. וכך, החשיבה האובדנית עלולה להתמתן , דרך החשיבה יכולה לחשוב על פתרונות , היאוש לא נפתר, ולפני שההמשך מגיע, הבן אדם אובד לנו בחופשה, כשאין עליו פיקוח ויש את הגורמים הטבעיים בבית שהביאו אותו לאומללות. לפיכך, למה לא מטפלים באחת הגישות שציינתי במקביל, אלא רק בהמשך, אם יש בכלל המשך? ולמה לא מודעים לסכנה בשיטה שלדעתי היא לא הגיונית , בה מטפלים?