החרפה של דכאון וחרדות

ד"ר רובינשטיין שלום! (גם לתגובות אחרות אשמח) אני בחורה בת כמעט 26, סובלת מאז גיל ההתבגרות מדכאון מאוד קשה, והמון המון חרדות. כשהיתי בגיל ההתבגרות היו לי פחדים ממש מטורפים מאנשים, חרדה חברתית מאוד קשה, קושי להפתח, להתחבר, קושי להבחין באדם אחר. היתי בעצם רק בבי"ס, ולא היו לי חיי חברה בכלל. אהבתי לרקוד אבל הדכאונות והחרדות מאוד הקשו עלי להתקדם. היתי באותה תקופה בטיפול פסיכולוגי, אבל הנחתי שזה חלק ממצבי הרוח של הגיל ושזה יעבור.למעשה, כשאני חושבת על זה, פחות או יותר מגיל 11, אני סובלת מרמה זו או אחרת של דכאון. הוא מתגבר בתקופות לחוצות, וכשאני נדרשת לעשות שינוי. (והוא הורס את יחסיי עם החברה ואת חיי...) בשנים האחרונות המצב החריף מאוד, אני כבר נדרשת להיות גדולה, להסתדר בכוחות עצמי, למצוא לעצמי איזשהו כיוון תעסוקתי, אבל ככל שהלחץ עלי יותר גובר נראה שאני יותר ויותר נאבדת. הגעתי לתקופות קשות מאוד של דכאון שבהן פשוט לא יצאתי מהבית, ישנתי המון, נכנסתי לחרדות ולחצים איומים שהתבטאו גם בקושי לנשום וברעידות. יש לי המון מצבים שאני יכולה פשוט לשבת ולבהות במשך שעות, מבלי לעשות דבר. ולאחרונה המצב החריף עד כדי כך שאני מוצאת את עצמי באופן אובססיבי מגרדת בראש (יש לי כבר פצעים) ולא יכולה להפסיק. אני מתנצלת על התיאור המגעיל אבל יש לי איזה צורך בלתי מוסבר לפתוח שוב ושוב את הפצעים,(קצת דומה לכסיסת ציפורניים) . לעתים אני יכולה לא לשים לב מרוב שאני במתח ובחרדות ולעשות זאת גם ע"י אנשים. אני יכולה להמצא בקבוצה עם עוד אנשים והדבר היחידי שאני רוצה זה להעלם, להבלע, להתרחק. כשמדברים איתי הרבה פעמים העינים שלי בורחות מהבן אדם שמדבר איתי, הרגלים שלי רועדות, הידיים נעות בעצבנות. אני יכולה להתחיל משפט ולשכוח באמצע מה רציתי להגיד, או לדבר בצורה מגומגמת. ניסיתי תרופה בשם "מירו" אבל כל הזמן נרדמתי איתה. אני גם הרבה פעמים חשה ממש מנותקת מהמציאות, קשה לי להעריך זמנים, מרחקים, כמויות (קשה לי לעשות חשבון בראש, לפעמים אפילו ברמה פשוטה). קשה לי מאוד לעשות דברים בצורה מאורגנת, אני יכולה נניח להתחיל לדבר עם מישהו ולשכוח את עצמי, או פתאום להיות נורא נחמדה לזולת, אעפ"י שאני מרגישה שזו אמפטיות מזויפת. יש לי ימים שאני כ"כ מלאה בעצמי ובחרדות שלי שאני לא יכולה לראות אף אחד כמעט מסביבי, וגם יש לי אובססיה מטורפת לנבור בחרדות עצמן כל הזמן (בדומה למה שקורה לי פיזית עם הפצעים בראש). לחפש מידע עליהם, לדבר עליהם עם גורם טיפולי,או עם בני משפחה. מיותר לציין שאין לי בן-זוג, חיי חברה, אני חיה עם הוריי, עובדת בעבודה מאוד פשוטה ולא מספקת. כרגע הכי דחוף לי לטפל בבעיה של הגירוד בראש, אעפ"י שברור לי שזה רק קצהו העליון של קרחון התסביכים שלי. האם אתה יכול להמליץ על איזושהי תרופה שיכולה לסייע? סליחה על האורך, רציתי להבהיר בצורה המדויקת ביותר שאפשר את מצבי, וגם קשה לי לארגן את דבריי בתמציתיות.

שלום שרית, אני מבין את המצוקה הרבה שלך, אך יהיה זה חסר אחריות מקצועית לנסות לפתור בעיות קשות שנמשכות שנים כה רבות דרך הפורום. פני לטיפול מקצועי מסורתי, פנים אל פנים, אל פסיכיאטר שיתאים לך טיפול תרופתי ואצל פסיכולוג באופן קבוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

עוד צירוף מקרים אני מניחה. הגבתי גם להודעה של מי שכתבה על המירו. את ממש מזכירה לי את עצמי בחלקים מסוימים, חוץ מהעובדה שזה היה לי ככה בערך שנה וחצי. אני מרגישה [ומאוד מקווה] שאני מתחילה להשתפר ולצאת מהמצב הזה. כמו שכבר שכתבתי, אני חושבת ששילוב טוב של כדורים [ואת צריכה להתעקש על מציאת הכדורים המתאימים לך] וטיפול בשיחות ושינוי עצום של צורת החשיבה- יעזור. אני יודעת כמה זה קשה ואני מאוד מאוד מבינה את הסבל שלך ומה שעברת ועדיין עוברת. אבל אני מאוד מנסה להשתפר. ותדעי שלמרות שאת חושבת שאין שום סיכוי בעולם שזה ישתנה, זה יכול להשתפר בהרבה. את צריכה להכריח את עצמך לעשות דברים. וגם כשזה לא הולך, את צריכה לחשוב רק על איך להתקדם ולהשתפר. וגם אם את נופלת לזה שוב ואת חוזרת אחורה לקצת זמן, גם אז אל תשנאי את עצמך על זה ותגידי לעצמך שמותר לך מדי פעם לחזור קצת אחורה על מנת להתקדם קדימה. ואת צריכה גם למצוא את הדברים הקטנים בחיים, שאת אוהבת לעשות, שיתנו לך מקור של כיף ותקווה וראייה אחרת על העולם[אני נשמעת כ"כ מסוממת חחחח]. זה בטח נשמע לך די מעפן, מעצבן ומלחיץ [ואני יודעת את זה כי גם אני שנאתי שאמרו לי דברים כאלו], אבל זה באמת מה שעוזר. אני בטוחה שדברים ישתפרו גם אצלך אם רק תאמיני בזה...