טיפול

דוקטור שלום, אני בטיפול מעל שנתיים. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון ולאחר שלא הצלחתי להתייצב ולמצוא עבודה (או בכלל להתחיל לחפש) כחצי שנה. כשהגעתי לטיפול הובחנתי עם הפרעת אישיות תלותית וכאמור דיכאון . מאז התחלתי טיפול תרופתי שלא עזר. כשהגעתי לטיפול הגעתי מתוך החלטה לשנות. חשבתי שאני אקבל כלים איך לצאת מהמצב והייתי מוכנה לקראת שינויי. הבעיה היא שהפסיכולוגית שלי הייתה מאוד מבינה ולא ניסתה בכלל לקדם אותי לקראת תחילת עבודה או כל עיסוק אחר. גם האיבחון שקיבלתי, נתן לי מבחינתי אישור להתקבע במקום. היום אחרי יותר משנתיים, אני מרגישה כי לעולם לא אוכל לחזור אחורה. ככל שדחיתי את תחילת החיים כך התקבעתי יותר ואני מרגישה שלעולם לא אצא מהמצב הזה. יכול להיות שהטיפול הזיק לי וגרם לי להתקבע במצב הזה? אני חושבת שההבחנה תרמה לזה רבות... האם יכול להיות? אני מרגישה עכשיו נטולת חיים ונטולת מוטיבציה לחלוטין. אם בתחילת הטיפול הייתה תיקווה לשינוי והייתי מעט אופטימית היום זה כבר לא קיים בכלל. מה גם שהדיכאון הגיע לרמות לא אפשריות בשנה האחרונה שכלל מחשבות מאוד ריציניות מצידי על התאבדות. אני כבר לא רואה עתיד ולא רואה שום תיקווה... גם בשאר התחומים אין שום מקום לתקווה... שום דבר לא השתפר וברוב - בדיוק להפך. אני מפחדת להפסיק את הטיפול ולאשאר לב, בלי תמיכה. מפחדת שאקרוס סופית. תודה סליחה על האורך..

שלום בתיה, אני חושב שפנייתך מהווה דוגמא טובה לנזק של שיתוף המטופל באבחנה שלו במקרים מסוימים ואזהרה לאותם גולשים העסוקים באופן אובססיבי באבחון עצמי. אבחנה יכולה לפעול כנבואה המגשימה את עצמה וגם אם היא נכונה, עצם ידיעתה עלולה להכניס את המטופל לחרדה משתקת. אם אני מבין נכון, הטיפול הפסיכולוגי שלך הוא טיפול פסיכודינאמי תמיכתי. לדעתי, רצוי שתמשיכי בטיפול התרופתי נוגד הדיכאון כתנאי הכרחי לטיפול, אך הייתי ממליץ לנסות גישה התנהגותית-קוגניטיבית שבה תיאלצי לבצע משימות מקדמות עצמאות, שגם יקלו במידה רבה על חוסר האונים הטמון בדיכאון וגם יהפכו אותך עצמאית יותר ואז גם קיימים סיכויים טובים שהאבחנה של הפרעת אישיות תלותית תשתנה. מניסיוני, וגם ממחקרים על הפרעת אישיות תלותית, עולה שעשיית מעשה (בעיקר יציאה מבית ההורים ועבודה לצורך פרנסה) הוא תנאי הכרחי להצלחת האספקטים האחרים של הטיפול: http://giditherapy.com/dpd.html בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

בני בן 18 סובל מחרדות, קשיים בתקשורת עם החברה הסובבת, לא יוצא מהבית חוץ מאשר לבית הספר (כיתה יב) לאיזה סוג של פסיכולוג/בעל מקצוע אחר צריך לפנות(באופן פרטי) וללא טיפול תרופתי. אודה לתשובה מהירה באתר בכבוד רב בני