תחושות נפשיות מוזרות

קשה לי לנסח במילים את בעייתי אבל אנסה. ככלל, ונדמה לי שזו בעיה באופי, אני נוטה להיות לא מאוד מרוצה מעצמי, ודברים מאוד קטנים נוטים לערער אותי, בעיקר דברים הקשורים למצבי החברתי (לדוגמא - אם מישהו הזמין חברים לקפה ולא הזמין אותי אני ישר מרגישה דחויה), אני מאוד זקוקה להרגשה שאני אהודה חברתית, על אף שבפועל אני לא מאוד חברתית, יש לי חברים, אבל מעט מהם הם חברי נפש, ואף פעם לא היה לי מה שמאוד רציתי - חבר'ה. בילדות הייתי הילדה הלא מקובלת ורק בגילאים יותר מבוגרים יצרתי חברויות (יש לי כחמישה חברים קרובים שאני מרגישה נוח לדבר איתם). עד היום, אני לא יוצרת חברויות בקלות, לוקח לי זמן להפתח וזה לא טבעי לי. באשר למקומי בחיים, אני נשואה מזה כמה שנים באושר רב מאוד, בעלי הוא האור בחיי, אוהב אותי מאוד ואני אותו. רק שני תסכולים אני יכולה לציין בעניין זה: האחד, שהוא בחור עדין ושקט, עם מעט חברים לא קרובים שמסופק מתחביביו, כך שממנו לא קיבלתי את החבר'ה שרציתי..., השני, שהוא יותר פאסיבי ממני, ואני יותר דומיננטית בבית ברוב התחומים, דבר שמציק לי כי לפעמים הייתי רוצה איזהו גבר ש"יסדר". בעבודה אני מאוד מצליחה, יש לי קריירה מצויינת ואני זוכה להערכה מהסובבים אותי. יש איזו בעיה מערכתית עם הקריירה שלי שקצת מטרידה אותי, אבל לא מדירה שינה מעיני (לא שאלה של ביטחון בעבודה - יותר מסלול קידום). אני מתפקדת בין היתר כמנהלת ונתפסת כקשוחה יחסית ע"י העובדים. סיפרתי את כל הרקע שלי כי נדמה לי שזה חשוב לשאלה. לאחרונה אני מרגישה תחושות אי רצון רבות יותר ותכופות יותר מבעבר, אני מרגישה מדוכאת מכל שטות וכל רמז הכי קל לחוסר ההתאמה החברתית שלי גורם לי עצב שנמשך כמה שעות. בעלי טוען שאני יותר קריזיונרית מבד"כ ושהוא הולך על ביצים לידי. אני מרגישה את זה, אבל קשה לי להימנע מהדכאונות האלו, גם סתם מחשבות יכולות לגרום לי לתחושות הללו, אני מרגישה שזה פוגע לי בחיים היומיומיים וזה תופס חלק ניכר מדי מזמני. עוד פרט שראוי לציין - כיוון שהחלטנו להתחיל לנסות להרות בנובמבר הקרוב, הפסקתי לפני 3 חודשים ליטול גלולות (חצי שנה "ניקוי מערכות") לאחר כ-7 שנים שבהן לקחתי גלולות די רצוף.

שלום תוהה, כשמצרפים את כל העובדות היבשות שבפנייתך (פרט לניסיונות להרות), נראה שיש לך את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, אך זה לא כך. לפי תיאורייך, גם את וגם בעלך אנשים מופנמים ורגישים. לאנשים מופנמים בד"כ אין "חבר'ה" אך יש קשרים מעטים, עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר מאשר יש לאנשים מוחצנים עם "חבר'ה" (ואולי הרבה יותר בודדים, בסופו של דבר). מופנמות היא תכונה מולדת שקשה מאוד לשנותה. אפשר למתן אותה קצת אם היא מפריעה לתפקוד, אך ניכר שכאשר יש לך "אג'נדה" ברורה (כמו עבודה) היא אינה מפריעה לך, ותרשי לי להוסיף, אולי היא גם החן שלך. אז קודם כל, צריך להבדיל בין מה שאפשר לשנות ובין מה שאי-אפשר לשנות ויש להשלים איתו והמופנמות שייכת לקטגוריה השנייה. סיפור אחר הוא הדיכאון שלך (והרושם הוא שזה בהחלט דיכאון), שבאמת אנשים מופנמים יותר נוטים לו מאנשים מוחצנים, והטיפול היעיל ביותר בכך הוא טיפול משולב, תרופתי ופסיכולוגי, שעליו הייתי ממליץ לך. יש לי דווקא ניסיון טוב עם טיפול קוגניטיבי קצר מועד, שמצליח עוד יותר כשהוא משולב עם טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://gidihterapy.com

שלום מהזה טיפול קוגנטיבי קצר מועד- כמה זמן?

מופנמות היא מולדת? על פי מה?