העמדת פנים, בוז והקיום האנושי

שלום, לאחר כך וכך שנות חיים הפנמתי את "המסר": בחברה אסור להיתפס כחלש, פגיע או רגיש. יש להעמיד פנים, בהתאם ליכולת, ולהימנע ככל האפשר מכל חשיפה של עצמך האמיתי (כשהוא חלש יותר). אז אני משתדלת להעמיד פנים ככל יכולתי אך בה בעת בזה לקיום האנושי על כל אותם קודים איומים הנהוגים בו. מכל מה שראיתי סביבי, אנשים מקיימים כך מערכות יחסים ארוכות שנים, ללא כל חשיפת רגש כאב אמיתי, כיון שלא רק שלא תבוא הזדהות, אלא להיפך, עוד עלולה להגיע שמחה לאיד. מאידך, כשאני ניסיתי לקיים מערכות יחסים קרובות, שבהן יש אותנטיות והבעת רגשות אמיתית, בסופו של דבר נענשתי על כנותי: בין אם ע"י אנשים חסרי גבולות, שלא לומר מופרעים, שניצלו את חולשתי וניסו לתמרן אותי, ובין אם עי מי שאפיינו אותי "כבעלת צרכים מיוחדים", שלא נענו בילדותי. אחרים סתם נבהלו, נרתעו, ברחו או סתם הפגינו אגואיזם אטרקטיבי. טוב, אז הבנתי שנולדים לבד, מתים לבד וגם כנראה חיים לבד, רק למה כולם כל כך מרוצים מהחיים, לעזאזל?

אם תסבירי קצת יותר בפירוט את הרקע לצורת החשיבה הזאת , אולי יהיה ניתן להתיחס ולאפשר לך להבין שלא הכל שחור ביחסים בין בני אדם , ובקיום האנושי בכלל.

שלום יאנה, אם כולם מעמידים פנים ומנסים להיראות חזקים כל הזמן, אז איך את יודעת שכולם נהנים מהחיים? יש הרבה אמת במה שאת אומרת, אך לא הייתי מציע לך לראות דברים בשחור ולבן. יש דרגות קרבה שונות ביחסים בין-אישיים עם רמות חשיפה שונות של המצוקה האישית. אני לא חושב שאנשים ישמחו לאידך, אבל לאנשים בהחלט יש נטייה להתרחק מאנשים המביעים מצוקה, ובעיקר דיכאון. אני קורא המון בדידות במה שאת כותבת וממליץ לך בחום לפנות לייעוץ מקצועי פנים אל פנים הן כדי שיהיה מישהו שאיתו תוכלי להיות אותנטית כי תפקידו להכיל אותך ככזו והן כדי לעשות ריאליזציה של ציפיותייך מהזולת, שנשמעות גבוהות מאוד ומכאן גם האכזבה הקשה. בשלב מתקדם יותר של הטיפול בהחלט הייתי ממליץ להוסיף טיפול קבוצתי, שבו תוכלי להכיר אנשים ללא המסיכות שהם עוטים בד"כ בחיי היומיום (http://www.giditherapy.com/amsapbai.html) וללמוד קצת על מה שאת עושה לאנשים ומה אנשים עושים לך בניסיונותייך ליצור קשרים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com