התעללות נפשית
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום, ברצוני לדון בנושא חשוב מאוד ועם זאת מודחק מאוד בקרב עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה: התעללות נפשית. בתור התחלה אני ממליצה לקרוא את המאמר הבא הדן ומבהיר את הנושא: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp מעבר לכך, אני מפרסמת פה מכתב שעוד לא נשלח, למטפל שלי, שהעביר אותי התעללות נפשית במהלך כל הטיפול שלי, עד שלבסוף הגעתי לנקודת שבירה ופשוט עזבתי: "ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25 זומנתי לשיחה בחדר המנהל. נושא השיחה היה: קריאת לעג מצידי כלפי אחת המטפלות. יום ראשון ה-5 בפברואר היה היום ה-7 להפסקת תרופת הציפרלקס (דבר הנודע לדוקטור *** באותו יום ראשון), הוא היה לאחר שבוע רצוף וקשה עם תרופת הריטלין, ולאחר התקף חרדה קשה. כבר מתחילת היום הרגשתי שאני במצב קשה ואני על סף התקף חרדה נוסף והתפרקות, עד שלבסוף בשעה 15:15, אכן התפרקתי. לא שלטתי בעצמי, מיררתי בבכי, הרגשתי נורא. בין השעה 15:15 לשעה 15:25 בה זומנתי לחדר המנהל עברו כ-10 דקות, ומכך ניתן להסיק שעוד הייתי מאוד נסערת. אף על פי העובדות הנ"ל החלטת לנכון לזמן אותי לשיחה (למרות שידוע לך באופן חד משמעי שבמצבים כאלו עליכם להשאיר אותי לבד ובכך לאפשר לי להתאושש). כבר מתחילת השיחה ניתן היה לראות שאיני במצב ההולם לשיחה, ושכל ניסיון לתקשר איתי גרם לי להתכנס בתוך עצמי ולבכות חזק יותר. אתה, המנהל, החלטת שאני צריכה להישאר ולהמשיך בשיחה. מי אני, המטופלת שלך, שאסרב? לכן נשארתי, למרות שהרגשתי שהמצב מדרדר, וכמו ששנינו יודעים-המצב באמת הדרדר. אני לא זוכרת בדיוק את מהלך השיחה מכיוון שהכל סביבי היטשטש, אבל אני לעולם לא אשכח את הרעד, את השריטות שצרבתי בפניי, ואת השערות שתלשתי מראשי. לראשונה בחיי פגעתי בעצמי, ולא סתם פגעתי בעצמי... פגעתי בעצמי מול המנהל. לא מטופל, לא מטפל, המנהל, שעומד בראש הטיפול שלי ואמור לרצות בטובתי. המנהל שישב והסתכל לי בעיניים בזמן ששרטתי את עצמי וחרטתי את הכאב הבלתי נסבל על הפנים, הסתכל לי בעיניים בזמן שתלשתי לעצמי שעירות מהראש, הסתכל לי בעיניים בזמן שיללתי, במצב הכי פגיע הכי רגיש והכי אנושי שיש, הסתכל, והמשיך לנזוף. הושפלתי כמו שלא הושפלתי בחיי. לאחר התקרית לא העזתי לצאת מהבית במשך שבוע מרוב הבושה, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה בגלל השריטות. עד עכשיו, בכל פעם שאני נזכרת בתקרית שהתקיימה ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25, בכל פעם שיש לי הבזק מהיום ההוא, אני בוכה כמו אז, ההשפלה מציפה אותי מחדש והרעידות גם כן. אני מנסה להבין בכנות, איך מסוגל מטפל בכיר, מנהל, שמכיר את כל נקודות התורפה של המטופל שלו, לנצל אותן לרעה. איבדתי כל אמון בבני אדם. מה-5 בפברואר אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, קשה לי לתקשר עם הסובבים אותי, ושלא נדבר על לגשת לטיפול פסיכולוגי חדש. מה שאירע בחדר המנהל ביום ההוא, בחדר שלך, היה התפוצצת של כדור השלג שגדל במהלך כל הטיפול שלי, שהוזנח במהלך כל הטיפול שלי. הוא היה האירוע הטראומתי ביותר שחוויתי בחיי. אני ילדה, ילדה בת **. אני לומדת בתיכון, יש לי בית, הורים, חברים. אני בן אדם, כמוך! יש לי חיים, כמוך! איך היית מרגיש אם היית רואה את הילד שלך חוזר הביתה מהמקום שאמור לטפל בו עם שריטות על הפנים? שריטות שהוא יצר במו ידיו ואף אחד לא טרח לנסות להפסיק אותו או להרגיע אותו, שריטות שהיו יכולות להימנע אם רק למישהו היה אכפת. איך היית מרגיש אם היית רואה את הבן שלך במצב כזה? מה היית חושב על מי שישב מולו באותם רגעים והראה חוסר אמפתיה ואדישות מוחלטת? היית מבין אותו אז? לאן נעלמה החשיבה האובייקטיבית שאמורה להיות למטפל? לאן נעלמו יחסי האנוש? איזה מין בן-אדם עושה דבר כזה? האם בן-אדם כזה מתאים לניהול אשפוז פסיכיאטרי? מה שקרה ביום ראשון ה-5 בפברואר היה: א. לא מקצועי. ב. ניצול לרעה את מעמדך כמנהל. ג. משפיל. ד. התעללות של ממש." מקווה שקראתם הכל, ושהצלחתי להעלות אפילו במעט את המודעות לנושא. שיהיה לכולנו חג שמח.
שלום saya, תודה ששיתפת אותנו בחוויה אישית וקשה כל כך. ההרגשה שלי נוכח קריאת המכתב היא שאת נערה כל כך פגיעה שכמעט כל דבר עלול להחוות על ידך כפגיעה. את נותנת לאנשים שרוצים להתחשב בך והם מלאי כוונות טובות, שהם פילים בחנות חרסינה. מעניין שהחלטת לפרסם את המכתב כאן לפני שמסרת אותו. אולי באיזה שהוא מקום בתוכך את בכל זאת מרגישה שהמנהל הזה הוא לא רק רע ויכול להועיל לך ורצית שעוד מישהו יקרא את המכתב לפני שאת מוסרת אותו? אנשים הם לא רק רעים או רק טובים. יש הרבה גווני ביניים, שאותם אני מקווה שתלמדי לקרוא במשך השנים בעזרת טיפול רגיש ומסור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
שלום גידי, תודה לך על התגובה. אני מבינה מהתגובה שלך שלפי דעתך מדובר פה במקרה טיפוסי של ילדה רגישה בגיל ההתבגרות שמוציאה דברים מפרופורציות. אני מצטערת מאוד, אבל אני לא מוכנה לקבל את האבחנה הזאת. לא רק שהאבחנה הזאת מוטעית, היא גם אבחנה שמקבלים המון מטופלים שעברו סוג של התעללות נפשית ועושה להם עוול. היא גורמת לאותם מטופלים להאשים את עצמם במשהו שהם ממש, אבל ממש לא אשמים בו. אין בליבי צל של ספק שמנהל המוסד שהייתי בו אשם במה שעבר עליי באותו יום. חבל לי מאוד לשמוע דווקא ממך (יש לי המון הערכה כלפייך, קראתי את רוב המאמרים שלך), את התגובה הנדושה הזאת. להסיק מפרסום המכתב שאני מוצאת טוב לב בחלאה שללא ספק יש לה חלק גדול בהפיכת החיים שלי לסיוט-זאת טעות. אני מפרסמת את המכתב כרגע גם בשביל לצבור תמיכה ולאגור כוחות נפשיים (כי מאז המשבר אני עוד באפיסת כוחות), ובנוסף, אני מחכה לקבל תמיכה מלאה מההורים שלי, דבר שעוד לא קיבלתי, ולכן במקום לשבת בחיבוק ידיים אני פועלת להעלאת המודעות בנושא.