לד"ר רובינשטיין
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
מזמן לא ביקרתי פה... שמתי לב, שאתה ממליץ המון לאנשים לעזוב את בית ההורים, לצאת לעצמאות... כמבקרת לרגע, זה נראה לי, כאילו יש לך איזה קטע עם העניין הזה,אתה מפנה אנשים למאמר שלך בו אתה טוען שאתה לא בעד לתת עצות בטיפול ("כמנהל פורום פסיכותרפיה באתר דוקטורס אני נתקל מדי יום בפניות של אנשים המבקשים ייעוץ מעשי. ניתן לחוש בתסכול המורגש על ידיהם כאשר השורה התחתונה בתגובתי לפנייתם הוא המלצה לפנות לטיפול וזאת לא לקבל עצה מעשית לפנייתם אלא כדי ללבן את קשייהם בצורה יסודית יותר"). אבל בעניין הזה אתה ממהר לתת עצות מעשיות, קצת כמו ההיא מ"תעזבי אותו". חומר למחשבה....
שלום אורחת, בשבועות האחרונים אכן הצטברו מספר פניות של בחורות הגרות בבית ההורים. הן לרוב מוטרדות מאוד ממה שההורים יגידו על הבחור שהם מביאים הביתה ואפילו על תעסוקתן והן סובלות מקונפליקט בין הגשמת עצמן כאדם נפרד ובין צורך עצום לרצות את ההורים, שלרוב גם תומכים בהן כלכלית. נכון שבדרך-כלל אינני סבור שתפקידו של מטפל לתת עיצות, אך בכל כלל יש יוצא מן הכלל ובמקרים האלה אני אכן בעד גישה של "נעשה ונשמע". במילים אחרות, מניסיוני בטיפול בפונים מסוג זה הטיפול הופך כמעט בלתי-אפשרי, כל עוד האדם הצעיר גר בבית הוריו והניתוק הפיזי הוא תנאי הכרחי ליצירת נפרדות רגשית מההורים ולתהליך של התעצמאות. במחקר שערכתי אשתקד יחד עם שני סטודנטים על מדגם מייצג של 601 סטודנטים לתואר ראשון נמצא שמגורים אצל ההורים הם הנבאי החזק ביותר לנוירוטיות, מופנמות, רתיעה מהתנסויות חדשות, תלותיות ואחריות נמוכה. בניגוד לך, אני לא אשאל אותך אם יש לך איזה עניין אישי שגרם לך לכתוב את ההודעה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
תודה, קיבלתי את הדברים, אני נוטה להסכים, בעיקר לאור מה שקראתי כאן. ובניגוד לך, גם אם לא שאלת, אני כן אענה ברובד האישי. בכורי נישא בשנה שעברה בגיל צעיר יחסית ונפרד בקלות מהבית, הבן השני השתחרר מהצבא, בחור עצמאי, מוכשר, מדהים, מנהל זוגיות טובה כבר כמה שנים, והם בעצם גרים אצלנו ואצלם לסירוגין (אין לנו בית גדול או יחידת מגורים נפרדת...). הוא מתכנן ללמוד ולהישאר בזמן לימודיו בבית, מטעמים כספיים בעיקר. זה דורש מאיתנו ההורים התארגנות פיזית ורגשית, ואני מקווה ששום דבר מהדברים שכתבת ("נוירוטיות, מופנמות, רתיעה מהתנסויות חדשות, תלותיות ואחריות נמוכה") לא יגעו בו בשנים אלה. אתה רואה, ככה זה תמיד. כשאנחנו "המטופלים" נשאלים, אנחנו כן עונים מהסיפור האישי... ואגב, בטיפול שלי למדתי, שמפעם לפעם חשובות לי גם העצות המעשיות. כמובן שהן לא נשארות "באוויר", אלא מעובדות לתוך התהליך הטיפולי. מבטיחה לא לשאול יותר על העניינים האישיים שלך....
אני לא שאלתי את השאלה אך אני גם גרה ההית הוריי-ואני באמצע שנות ה-30 לחיי, ולדעתי כשאדם - בעיקר מסיבה כלכלית (שבישראל זה מובן בהחלט עם התייקרות המחייה וכו') חיי עם הוריו,זה לא הופך אותו לנוירוטי וכו'-אני חולקת על דעתך בכך,ואף מרגישה פגועה מדבריך ומסקנותיך; נכון שהיה קל יותר לחיות לבד, אבל לא תמיד זה אפשרי,ואולי גם דעתך זו דיעה קדומה על אנשים בוגרים שחיים עם הוריהם?
מנהל פורום פסיכותרפיה
