סוף הדרך
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום, אני מרבה לקרוא הודעות בפורומים פסיכולוגיים ודומיהם. כולם משדרים איזו "תקווה" בלתי מובנת לי, הגלומה בטיפול פסיכולוגי. האם לא ייתכן, שישנם מצבים חסרי תקווה, שכן הגיל והנסיבות פועלים לרעתנו? מה הסיכויים למצוא אהבה בגיל מאוחר (40 פלוס), לאחר חיים שלמים של שממון רגשי, בדידות והיעדר נסיון במערכות יחסים על כל המשתמע מכך? הרי החברה לא נותנת צ'אנס לפגיעים ול"חריגים"... הפסיכולוגיה פועלת להמרת "אמירות פנימיות שליליות" ב"אמירות חיוביות", שאולי יגבירו את הסיכויים שלנו. ייתכן, שלאחדים עוזרת סוגסטיה זו. כששיטה זו אינה מצליחה לשפר את חייו של "המטופל" כל שנותר הוא להימלט מלהסתכל ל"דכאון" בעיניים ולהתנחם באמירות סרק, שאינן יכולות לעזור בהתמודדות עם הכאב. הטיפולים שעברתי לא הועילו לא בשיפור הרגשתי לגבי כשלוני בחיים, לא עזרו לי לא לראות את חיי ככשלון בהשוואה לחייהם של אחרים, (וניסיתי גם תרופות) ומנגד גם לא הועילו במתן ניחומים. כשאמרתי לפסיכולוג שלי שאיני מוצאת ניחומים גם במילות תנחומים שנאמרות בשעת מוות של קרובים או חברים, הוא היה "מזועזע" ממני, שכן סירבתי לשתף פעולה עם הקלישאות שמקובלות על כולם ועוזרות להם לשרוד את החיים הקשים. יש כאלה שחייהם אומללים יותר, דווקא משום שאינם מאמצים בחיבה יתרה את ה"ז'רגון" של הכמהים להתעודד בכל מחיר. מיואשת סדרתית
שלום למה, אני מרגיש את הכאב ותחושת ה"אין מוצא" שאת כה מיטיבה לבטא, אך סבור שהגיל והנסיבות אינם פועלים בהכרח לרעתנו. להפך: במשך שנות החיים אנו רוכשים ניסיון והחכמה, בעזרת טיפול פסיכולוגי נכון, היא לדעת כיצד לנצל את הניסיון הזה, ללמוד מטעויות, לא לחזור על אותן שגיאות. כמובן שאם תעשי ב-20 השנים הבאות בדיוק את מה שעשית עד עכשיו, התחזית קודרת מאוד. אני גם לא חושב שרק "מחשבות חיוביות" מספיקות כדי לעשות את השינוי. נכון לעכשיו, עושה רושם, את אכן נמצאת בדיכאון שדורש טיפול מקומי, דהיינו תרופתי, כדי להביא את מצב רוחך ל-state of mind שיגרום לך להרגיש פחות מיואשת, כי כל את שבויה בפרספקטיבה כל כך מייאשת, רוב הסיכויים שתעשי יותר מאותו דבר ותנציחי את המצב. הייתי מציע לך לאמץ גישה של לקחת את החיים ביחידות של יום אחד, כלומר, לחשוב איך את יכולה להעביר את היום הספציפי העומד לפנייך בצורה שתגרום לך הכי פחות סבל והכי הרבה הנאה - במקום להסתכל על כל החיים ככישלון או כהצלחה, מה שבאמת מאוד מייאש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
אי אפשר להשאר אדיש למה שכתבת. אני לא רוצה להיות אופטימי כמו כולם בפורומים כי זה לא עובד עליך ומשאיר אותך ב"חוץ". אני נזכר שלמדתי פעם, בפסיכולוגיה על למידת המנעות. אני אתאר את זה פשוט: לאחר חוויה שלילית האדם (או בעל חי בניסויי מעבדה), מתחבא , מפסיק לנסות, מתכנס בפינה. גם כאשר הגורם השלילי מפסיק, אותו אדם לא ידע זאת לעולם, מכוון שהוא תמיד יתחבא. את בטח שמעת את הסיפורים מהעבר על אלה שיצאו מהבונקר אחרי חודשים ושנים, ולא ידעו שהמלחמה כבר נגמרה. יכול להיות שאני טועה, אבל אולי את כבר הרבה זמן בפנים ולא מנסה כאשר בחוץ הדברים התחלפו והשתנו. אנחנו מכירים נשים שבגיל ארבעים הן פתאום הרבה יותר יפות, יותר נעימות, יותר מענינות, יותר מבינות.. אולי זה נכון עכשיו לבדוק האם כלו המיים? תמצאי מטפל שיעזור לך, שיהיה הפעם יותר רגיש מאופטימי.
מנהל פורום פסיכותרפיה
