פרידה כואבת

לפני מספר ימים נפרדתי מחברי השוויצרי. הוא בן 21, בעל אופי דכאוני באופן כללי. לעיתים חש ריקנות, אשר מורידה מאוד את מצב הרוח שלו. בנוסף, הוא מתנגד ומבקר את רוב הדברים בעולם.. ממסד, קפיטליזם (אך מעשן קופסת סיגריות ביום ושותה לפחות בקבוק קולה אחד ביום ואוכל מקדונלדס), סוציאליזם, פטריוטיות וכו'. ניתן גם לומר שהוא טוטאלי, אובססיבי, ביחס לנושאים הנ"ל ועוד, בעיקר ביחס לקשר שלנו. הוא לא פותח עצמו בפני דברים חדשים, ובתוך כך פוסל 99% מאפשרויות העבודה. הוא נוהג לפעול באופן אימפולסיבי, ונוטה להתקפי כעס בלתי מרוסן (לעולם לא כלפיי). התחביבים העיקריים והיחידים שלו הם צמחים ופרחים, ספרים של הפילוסוף הפולני סטניסלב לם ואני. הוא אמר לא פעם שאני הדבר שנותן משמעות לחייו. כמובן שפנים חיוביים רבים לו, ויש בינינו אהבה גדולה מאוד ומיוחדת (של שנינו אהבה משמעותית ראשונה). שוחחנו רבות על הרגשותיו ומצבו ומצבנו, אך הוא מסרב לקבל טיפול פסיכולוגי. לפני מספר שבועות, בעקבות משבר ביחסנו, בו לא יכולתי לשאת את המצב הנ"ל, הוא הסכים להיפגש עם רופא ולקחת כדורים נוגדי דיכאון, אך כאמור עדיין מסרב לטיפול פסיכואנליטי. לפני מספר ימים נפרדתי ממנו כאשר לא חל שינוי במצבו ותמו בי הכוחות להתמודד עם זאת. הוא נמצא כרגע בשוויץ ואני בארץ. מאז התדרדר מצבו דראסטית, הוא איים לשים קץ לחייו. כרגע הוא כבר לא מאיים בכך אך מתקשר פעמים רבות ביום ומבקש 'צ'אנס אחרון' ולשכנע שבלעדיי אין לו סיכוי לצאת מזה.. אציין כי הוריו תומכים בו ככל יכולתם, אולם גם הם אובדי עצות. אני מנסה להסביר לו שאני לא באמת יכולה לעזור לו, אלא איש מקצוע, וחוץ מזה אין לי הכוחות לכך. אמרתי לו שהתרכזות בשכנוע שלי היא התחמקות מלטפל בבעיה ושכדאי לשנינו לדבר פחות בטלפון. האם יש דרך שאני יכולה לעזור לו? האם עליי לצמצם את הקשר הטלפוני? אשמח להיעזר בכל עצה. תודה רבה

אני הייתי בסיטואציה בדיוק כמו שלך, כלומר בצד של חבר שלך. ואני די מבינה אותו. מה גרם לך לעזוב אותו?

אני שמחה לדון איתך. גם אני מאוד מבינה אותו וכואבת מאוד. בתוכי שני צדדים - האחד אומר שהיתה לו בעיה עוד לפני שנכנסתי לחייו, שבעקבותיה נכנסתי לחייו בכזו עצמה. המצב בו כל חייו תלויים בנוכחותי הוא לא טוב לשני הכיוונים. זה כמו התמכרות, אשר אני באופן כללי לא בעדה, ובטח שלא התמכרות לבן אדם, מפני שגם הוא בן אדם.. השני אומר שמאחר והוא מאוד מודע לבעיותיו ושוחחנו על כך רבות, הוא יכול לפתור את בעיותיו כאשר אני עדיין איתו. היתה בינינו (ועדין יש..) אהבה גדולה ומדהימה, בה חווינו יחד דברים בצורה ממש מושלמת (הכרנו בטיול בחו"ל). אך זה היה תלוי במסירותי המוחלטת אליו. כמובן שבמציאות, ובכך דנו עוד בתחילת החברות, יש לי ואני מעונינת שיהיו לי דברים נוספים שמזינים אותי ועושים לי טוב, וכן אנשים נוספים בחיי. לא יתכן שהחברות תמלא את כל חיינו. לא אצלי, לפחות. לא במערכת יחסים תקינה, לדעתי. חוץ מזה, מה קורה אם חלילה קורה משהו לבן הזוג? אם הוא מחליט לעזוב וכד'? החיים נגמרו? בנוסף, העובדה שאנחנו משתי ארצות שונות אינה מקלה על המצב. החברות התקיימה כך שבחודשים הראשונים טיילנו בחו"ל, אחרי כן גרתי אצלו בבית (עם ההורים שלו) בשוויץ כחודשיים וחצי, אחרי כן גרנו אצל הוריי כחודש וחצי, אחרי כן שוב אצל הוריו ל-3 חודשים וכו'. כשגרנו אצלו, הסתדרתי עם עבודה חלקית, יכולתי לצאת בעצמי לעיר, בקיצור הייתה לי עצמאות מסוימת. כאשר היינו פה, הוא היה זקוק לתשומת הלב שלי כמעט תמיד, ולא היה לי זמן כמעט בכלל לקיים את חיי באופן דומה ללפני הטיול בו הכרנו. חוץ מזה, הוא לא יכול היה לפרגן לי על חברות קרובה עם ידיד (הידיד הומו, כך שאינו מאיים על מקומו של החבר), ואפילו קינא קצת כשהקדשתי זמן לכלבה הגורה שלנו. ובכלל שלא לדבר על התקופה שבה התחלתי לעבוד, ולא הייתי בבית מהבוקר עד הערב. מאחר והוא לא פיתח עצמאות כאן, את יכולה לתאר את המצב הבלתי אפשרי הזה. בסופו של דבר, הוא חזר הביתה לפני כחודש ואני הייתי אמורה לנסוע אליו אחרי שבועיים-שלושה, מפני שעבדתי. שיחות הטלפון בתקופה הזו התבססו בעיקר על כעסו - איך אני לא מתחשבת ולא באה אליו ויכולה להיות בלעדיו וכו'. זה מה שבסופו של דבר שבר אותי וגרם לי לא לנסוע אליו. כפי שאני רואה את המצב, הוא צריך לפתור את בעיותיו, אשר אינן קשורות אליי, וכאמור מסרב ללכת לטיפול, לטענתו מסיבות אידאולוגיות. הוא כמובן טוען שאני התרופה בשבילו, אך דבר ראשון אני לא תרופה, אני בן אדם. דבר שני, התרופה הזאת לא עזרה במשך יותר משנה. רציתי לדעת, איך את מרגישה עכשיו? אשמח לשמוע ממך. מקווה שתרגישי טוב.

שלום ליאור, הואיל ואת זו שפונה, אני חייב לחשוב בראש ובראשונה על טובתך. נראה לי שטוב עשית שניתקת את הקשר הזה ושכקשר ראשון מגיע לך יותר מאשר בחור דיכאוני. נכון שיש בסבל נפשי משהו מאוד רומנטי והדבר עלול ליצור את האשליה כאילו רגשותיו עמוקים ומשמעותיים יותר מכיוון שהוא סובל, אך לא תמיד חייבים לסבול כדי להרגיש רגשות עמוקים. עושה רושם שלבחור יש מערך הגנות נוקשה שגרם לו להגיע לאיזה שהוא הומיאוסטאזיס, שיווי משקל פנימי, שגם אם הוא מופרע מאוד, מאפשר לו לחיות עם עצמו תוך אמונה באידיאולוגיות הנמצאות בשולי החברה, וכך במקום להסתגל לחברה (דבר שכנראה אין לו כוחות אליו אם הוא פוסל כל עבודה שמוצעת לו) הוא שולל את החברה. יש לקוות שהוא יתגבר ושהמצוקה שלו תגדל לממדים שיחייבו אותו לפנות לטיפול. במצב הנוכחי, בעיקר עם ההקלה היחסית המושגת ע"י נוגדי הדיכאון, קשה לי להאמין שיש לו מוטיבציה לשינוי המתחייב מפנייה לטיפול כי הוא מגדיר את עצמו כ"בסדר" ואת העולם כ"לא בסדר" וכניתן לשינוי באמצעות האידיאולוגיה שלו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com