איך למצוא אהבה?

שלום לא יודעת איך להתחיל... לא באמת מאמינה שתוכל לפתור לי את הבעיה אבל אני כל כך מיואשת... אני בת 25 ומעולם לא היתה לי אהבה. אני רומנטיקנית, אני אדם חם שאוהב להעניק ולפנק את מי שאני אוהבת, אני חושבת שאני די טובה ובעלת לב רחום. אני לומדת מקצוע יוקרתי, אני נראית טוב, באמת יפה, . ובכל זאת - אף פעם לא זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת. בגיל 21 ויתרתי על החלומות הרומנטיים היפים ואיבדתי את בתולי לידיד קרוב. זה נמשך שנה וחצי של קשר חלקי וכביכול רק מיני ונגמר בשברון לב קשה מצידי, אך במידה רבה באשמתי על שלא נתתי צ'אנס לקשר להיות יותר, כי חשבתי שהוא לא "בן אדם", לא מישהו שאפשר לבטוח בו ושבאמת יודע להיות חבר. ואכן, הוא מתקפל ונעלם לחבריו תמיד כשהם הכי צריכים אותו, ואני לא היחידה שאומרת את זה. בכל מקרה, זה עבר וכיום אנחנו לא בקשר. אני יודעת שאני בררנית מאוד, מגיל 16 ועד היום יצאתי עם מעל 40 בחורים, רובם בליינד דייטס, כשלרוב זה נמשך בדיוק פגישה אחת או שתיים ואין למעשה כלום. ארבעה או חמישה שכן רציתי לא רצו אותי. עם שניים היה רומן קצרצר של שבועיים ושל חודש, האחד פשוט לא התאים לי, בשני התאהבתי אבל הוא היה מתוסבך מאוד וסיים את זה בתרוצים ובהתחמקות ממני, ניסיתי לשכנע אותו לתת צ'אנס, הוא כביכול הסכים אבל למעשה ניתק קשר בלי לטרוח אפילו להגיד לי שזה נגמר. פשוט הפסיק להתקשר, ואני לא רדפתי אחריו כמובן. לא יודעת מה גורם לקשיים כאלו אצלי. יש לי חברים, אני מנהלת חיים כביכול נורמאליים, מצליחה בלימודים וכו. כשאני כבר רוצה מישהו אני מאוד אמיצה ומעיזה להתחיל איתו, אם הוא לא מבין רמיזות אני בפרוש מעיזה לתת טלפון או להציע לו להפגש... ולפעמים הם מסכימים אבל תמיד זה לא עובד. כשמישהו כבר מפלרטט איתי - הוא בדרך כלל לא יממש את זה, כך למשל מישהו שהתחיל איתי וממש התאהבתי בו ובבת אחת הפסיק להתיחס אלי. לבסוף העזתי לשאול אותו מה קרה והוא סיפר שיש לו ילד והוא פנוי לקשר וכו' וכו'. (הוא לא היה נשוי). אז מדוע הוא חיזר אחרי לפני כן? אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים ולמרות שמצאנו דברים שנוגעים לבעיה, עדיין גם אני וגם הפסיכולוגית בדיעה שבעצם אין סיבה מספיק טובה לזה שאני לבד. אני לא אדם לא נעים. אני לא מכוערת. אני לא טפשה. אני לא משעממת... והתסבוכים שהיו בתת מודע ואלו שעדיין שם לא מספיקים להסביר את הבעיה. כן, יש איזשהו פחד מגברים שקשור בתקיפה מינית שחוויתי בילדות. אך בכל זאת התאהבתי בגברים והיו לי מערכות יחסים מיניות עם שלושה. יש בעיות בקשר עם ההורים, פחד מנטישה, תחושת הזנחה, אולם כל זה לא מספיק להסביר ועבדתי על זה כל כך הרבה בטיפול... שגם אני וגם הפסיכולוגית שהיא אגב פסיכאנליטיקאית מוכרת וטובה, די מסכימות שזה מתמצה בסופו של דבר באופי בררני ובמזל רע מאוד. אז מה - לקוות למזל ואו שזה קרה או שלא? ומדוע זוגיות נראת לי כמו זכיה בלוטו (ואם היו נותנים לי לבחור בין לזכות בלוטו ללמצוא את בן זוגי לחיים, הייתי בוחרת באפשרות השניה בלי לחשוב פעמיים!) וכן אני בררנית. אינני יוכלה לשנות זאת. בכל פעם שניסיתי להשקיט את הביקורת בתוכי ולהתעלם ממה שהאינטואיציה החזקה מאוד שלי אמרה, נכוותי קשות מגבר שהייתי צריכה להקשיב להזהרה שבי ולראות מראש שאין טעם להתקרב אליו. כמו כן, אינני מסוגלת להיות עם גבר שאינו חכם מאוד, משכיל, מעניין, שהוא אדם טוב ומתחשב ורגיש ושיש לי איזשהי משיכה פיזית מינימלית אליו וכו. ומה לעשות שרוב אלו שיצאתי איתם לא עמדו בקריטריונים הללו? זה נשמע כאילו אני מחפשת שלמות, ולא כך הוא. אני דורשת המון, זה נכון, אם לרצות אדם איכותי ונבון זה המון, אך כשמישהו מוצא חן בעיני, ארצה אותו ואוהב אותו עם המגרעות ועם החולשות שלו. זה כבר קרה, ואפילו הייתי סלחנית וותרנית מידי...מבינה מידי...ותמיד כשאני כבר רוצה ואוהבת או כמעט אוהבת, הבחור בסוף לא ירצה אותי. אינני יודעת מה הסיבה שאיני מוצאת. אני כל כך נואשת וכל כך סובלת מזה כבר. האם זה יותר מידי לבקש מהחיים? לאהוב ולהיות נאהבת? להיות מסוגלת לנהל חיים נורמאלים - לחיות עם בן זוג, לישון עם מישהו בלילה, שיהיה לי חבר אינטימי וקרוב להתמך בו ולתמוך בו? אינני יודעת איך אוכל לסבול את חיי אם זה ימשיך ככה, ללא בן זוג, ללא חיי מין, ללא ילדים משלי... ואני משתוקקת לילדים. ואני אשה יצרית שזקוקה למין יודעת להנות מזה וגם אוהבת להעניק הנאה לבן הזוג במין, אך נדיר מאוד שאני רוצה מישהו...ורוב הזמן יוצא שאני מתנזרת. אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת. אנשים הרבה יותר מתוסבכים ממני מוצאים... בחורות שבעיני הן מכשפות שתלטניות ואנוכיות מוצאות את הטובים שבבחורים שמעריצים אותן...ואני, שכל כך יודעת לאהוב ולהתחשב ולתת, שחושבת שאני מספיק בשלה לנהל מערכת יחסים יציבה וטובה (וכן, יודעת גם לצפות לקבל ולא רק מקריבה את עצמי...למרות שבסופו של דבר אני חסרת בטחון. כן, אני חסרת בטחון, למרות המעלות שידעתי למנות לגבי עצמי). למה אני לא יכולה שיהיה לי מישהו שיאהב אותי ושאני אותו? שיתן לי הרגשה שאני רצויה ונאהבת ואני אוכל לנסות לעשותו מאושר? אני רואה את החברות מסביב נישאות, חלקן כבר בהריון וכל כך קשה לי עם זה. ללכת לטיפול היה גלגל ההצלה האחרון שיכלתי לחשוב עליו. אני עייפה מלהילחם בזה, עייפה מלהתאכזב, עייפה מלצאת לעוד פגישה שנראית בדיוק כמו הקודמת ולספר שוב ושוב על עצמי. אני שחוקה. אני כואבת. אני בודדה. קר לי בנשמה. איךיוצאים מזה? האם יש לך רעיון? מה לא בסדר בי? מה אני עושה לא בסדר? האם זה רק מזל רע? ואל תגיד שזה ענין של לחכות שיופיע האיש הנכון... אני עלולה לחכות לשווא לנצח! איזה גורל נורא זה יהיה. כבר הגעתי למצב שנכנסתי לדכאון מאג'ורי והתחלתי גם לקחת אנטי-דפרסנטיים, שעוזרים, אך לא מספיק. עדיין יש רגעי שבירה. כל כך קשה לבד. כל כך מתסכל ומיאש להתאכזב או להפגע כל פעם מחדש. כל כך קשה לראות את כולם חיים חיים נורמאלים, מתחתנים, יולדים, נאהבים, בשעה שהחיים פוסחים על פני ואני לבד. הולכת לחתונות של חברים לבד. הולכת לישון לבד. אף חלום ואף צורך אנושי שלי לא מתגשם ולא מסופק. זה נורא לחיות ככה! וכל פעם שאני מצליחה איכשהו להיות אופטימית ויוצאת עם מישהו ולפעמים אפיל ומקווה שזה יעבוד וכמעט מאמינה שזה יעבוד - תמיד המציאות טופחת על פני. הדברים האנושיים הבסיסיים הללו, שלי נראים כמו הורודים בחלומות, אני לא זוכה שיהיו שלי. ואני יודעת שזה לא באמת חלום ורוד ושיש קשיים וכאבים ואכזבות גם בקשר. אבל אני מוכנה להתמודד עם זה ואברך על הקשיים האלו, ורק לא לסבול את הריק של הבדידות המסוייטת. אני מנסה, אני יוצאת, אני חיה בגוש דן וניסיתי הכל - פבים, דיסקוטקים, לשבת בבתי קפה... פגישות עיוורות ו... כלום! בבקשה, האם תוכל לעזור לי? וסליחה על אורכו של המכתב.

שלום למשתגעת, את לא משתגעת - את משגעת את עצמך בשיטתיות. קראתי בעיון את מכתבך הארוך והמפורט ואת מתארת בו שורה של פעילויות הרסניות בהן את פועלת בצורה יוזמנית מאוד נגד עצמך, ואת לא נחה לרגע. דיברת על מזל? אני מעדיף לדבר על מקרה. אם את רוב הכרויותייך התחלת בפגישות עיוורות, העובדות היבשות מצביעות על אחוז אחד בלבד של הצלחה בפגישות אלה. עשית מראש סלקציה של אנשים בעייתיים מאוד, שבמשך הזמן יוצרים חוג סגור כמעט של אנשים שכולם כבר מכירים את כולם בפגישות עיוורות. אם מדי פעם היית מגיחה לעולם הבלתי נודע הזה, ניחא. אך להכיר למעלה מארבעים בחורים תוך 7 שנים בפגישות עיוורות זה ממש כמו ללכת באופן בלתי פוסק לאודישנים, להעמיד את עצמך במבחן מתמיד, ואת גם מציגה את עצמך בצורה מאוד מנוכרת לעצמך, כאילו מדובר אכן במודעת הכרות שלך. שנית, את רודפת אחרי בחורים בצורה מלחיצה ביותר. את לא נותנת להם הזדמנות לרצות אותך בכלל, להתגעגע אלייך, להחליט. זו לא אולימפיאדה, זו לא עבודה, אלה לא לימודים - התחום הרומנטי הוא בפירוש לא תחום שככל שמתאמצים בו, סיכויי ההצלחה גדולים. נהפוך הוא. ככל שתרפי, הסיכויים יגדלו. קשה לי להאמין שהפסיכואנליטקאית שלך אמרה שמדובר במזל רע, שהרי הפסיכואנאליזה יותר מכל מסגרת תיאורטית אחרת מטיפה להסתכלות פנימה ולא לתליית גורלנו במזל/גורל. לפי תיאורייך, זה רחוק מלהיות מזל רע, אלא שורה של פעילות מלחיצות בעיקר את עצמך, אבל גם את הזולת. ואחרי שהיית בכל כך הרבה פגישות עיוורות, העמדת את עצמך בכל כך הרבה מבחנים, אני חושב שהגיע הזמן לצאת לחופשה. במקום להמשיך לעשות יותר מאותו דבר, תרפי, תפסיקי לראות בחורים, את מסתובבת בעבודה, בלימודים, תני לבחורים הזדמנות להסתכל עלייך, להתרשם ממך, להחליט, להכיר אותך בסביבה טבעית, לא במסגרת "אודישן" של פגישה עיוורת,ובה במידה שמרי לעצמך את הזכות לדחות אותם אם הם לא נראים לך. אולי אחרי שנתיים מגיע לך קצת חופש מטיפול פסיכולוגי. אני מדגיש חופש ולא הפסקה לתמיד. יש ללא ספק סיבות עמוקות להתנהגותך, אך לפעמים איזה חצי שנה, שנה, של הפסקה מטיפול, ובוודאי של מרדף אין סופי אחרי בחורים, נותנים איזו שהיא פרספקטיבה ומכניס דברים לפרופורציות. תנוחי, מגיע לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לגידי שלום יש לי רק הערה אחת לגבי פגישות עוורות. ראיתי שאתה מאד לא מאמין בהן. אני התחתנתי בעקבות פגישה עוורת וכל גם שתים מחברותי. זה אמנם לא היה בעקבות מודעה בעיתון אלא דרך חבר משותף (ואולי זה עושה את כל ההבדל) אבל לא צריך לפסול בצורה כל כך גורפת. בכלל ישנם הרבה אנשים שהמסגרות החברתיות שלהם לא מאפשרות להכיר בני זוג פוטנציאליים והכרה יזומה דרך חברים משותפים יכולה להיות לפעמים פתרון לא רע. (וזה נראה לי פחות פאתטי מאשר לנסות לצוד בני זוג בבריכה או לאמץ תחביבי שיט כשין לך כל ענין בהם רק בגלל שאת מקווה לפגוש שייטים) יתכן שמתפתחת תגובה הגנתית מפריעה בעקבות אינספור פגישות עוורות כושלות ובזה צריך לטפל, אבל לא חייבים לזרוק את התינוק עם המים. דרך אגב, מאיפה הסטטיסטיקות של 1% ? חברה שלי, שאני הכרתי לה את בעלה, מספרת לכולם שהם הכירו במסיבה. אולי אילו 1% שמודים?