אחי ה"קטן"

שלום, אני פונה אליך בתקווה שתוכל לכוון אותי. אחי הקטן, בן 23, התייתם מאבינו בהיותו בן שמונה שנים בלבד. הוא היה אלוף הארץ בסקווש מגיל שמונה עד גיל שתיים עשרה. הוא אובחן בגיל שמונה כהיפראקטיבי. הוא החל לעשות טרור בבית מגיל צעיר, עוד לפני שאבי נפטר, אך מאז שנפטר הטרור הלך וגבר, הוא החל לעשן והפסיק את הסקווש, בגיל 16 החלו אצלו בעיות הימורים, ולאחר מכן הגיע תורם של הסמים. לפני כשנה וחצי הוא כל כך הפחיד את אימי שנאלצנו לאשפזו, וזאת לאחר ריצות אינסופיות. הוא אושפז בפרדסייה לארבעה חודשים. סכיזופרניה, אולי מניה דיפרסיה, אי אפשר לדעת מה יש לו בדיוק לאחר אשפוז ראשון. כך נאמר לנו. לאחר שיצא מן האשפוז המשיך לקחת את התרופות, קלונקס, ולאחר כחמישה חודשים הפסיק. האמת, כולנו די תמכנו בצעד הזה. התרופות אומנם גרמו לו להיות רגוע ולא מפחיד, אבל יחד עם זאת כל כך אומלל ומסכן. כל כך אומלל ומסכן. הכל היה בסדר במשך תקופה של כמה חודשים. הוא חזר מיד עם הפסקת התרופות לעשן "סמים קלים". אך בחודשים האחרונים, כבר חצי שנה, הוא חזר אט אט לסורו. כיצד אתאר ואספר כמה הוא מפחיד ומאיים. כיצד אסביר כמה קשה לנו ובמיוחד לאימי היקרה והטובה לראות אותו כך, ולעמוד חסרי אונים מולו. לפני שבועיים אחותי הביאה לו כסף לשכר דירה, מכיוון שפשוט מפחידה המחשבה שהוא יחיה עם אימי. היום הוא הגיע לבית אימי ודרש ממנה 1500 ש"ח ואמר שאם היא לא תתן לו אותם הוא ימכור את המקרר. היא אמרה לו שאין לה כסף והוא אמר לה: את תאכלי מרגרינה ולחם ותביאי לי את הכסף. דיבורים שכאלו מעולם הוא לא דיבר. וזה מה שגורם לי לחשוב שהוא לוקח עכשיו סמים קשים. עלינו לאשפז אותו שוב, אני יודעת. למרות שאינני מאמינה שאשפוז עוזר כהוא זה. רק מרחיק, כמו בית סוהר, רק נקרא בית משוגעים. אלא שעכשיו הוא שוכר דירה, אף אחד לא יודע איפה, הוא לא מספר ולא יספר. ולא מאשפזים כל כך בקלות. וכשהוא לא בבית זה קשה פי 10 יותר. איך עושים את זה בכלל??? אני יודעת שהעמסתי עליך המון אנפורמציה, אבל פשוט אני מפחדת על אימי, שגרה לבדה, פוחדת מבנה, פוחדת להחליף מנעולים פן ישרוף את הבניין. אני מתפללת בכל יום לאלוהים שיעזור. איני יודעת מה עוד לעשות. האם יש לך עצה? האם יש עצה בכלל?

שלום מיה, לא משנה מה אבחנתו המדוייקת של אחיך - הצבת גבולות ברורים תועיל גם לו וגם למשפחה. נשמע שאחיך יזיק לעצמו בין אם תיענו ללחציו ובין אם לאו ועדיף לא להיכנע ללחציו. הבחור אינו מסוגל להשתלט על עצמו ועל דחפיו. אשפוז פסיכיאטרי, בעיקר כפוי, אינו חוויה נעימה, אך לפעמים אין מנוס ויש צורך להגן על האדם גם מפני עצמו. הטיפול התרופתי, שניתן לאחיך (רק קלונקס?) הוא טיפול ממכר, שהשפעתו חולפת כעבור זמן קצר. המלצתי היא לחזור לפרדסייה ולהיוועץ באנשי הצוות שטיפלו בו או במרפאת החוץ של ביה"ח. לא נראה לי שאתם משתלטים על המצב לבד. בכל מקרה, חשוב מאוד לא להיכנע ללחציו ולהציב לו גבולות, שאין לו אותם מבפנים בגלל הדחפים החזקים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org