החלפת מטפלת?

ד"ר רובינשטיין שלום, אני בת 22. לפני כ- 3 חודשים כתבתי כאן הודעה, בה אמרתי שהתחלתי טיפול לפני כחודש והתלבטתי אם המטפלת מתאימה לי. מהעצות שלך ושל חברי הפורום, החלטתי להמשיך עם המטפלת ולתת לה צ'אנס, כך שכיום אני עדיין בטיפול איתה. העניין הוא כזה- בינתיים התרגלתי לשגרת הטיפול, ואני מקבלת אותה ברצון. אלא, שעדיין לא הצלחתי להפתח אל המטפלת שלי. הנושא העיקרי שבגללו הגעתי לטיפול הוא חוסר ביטחון עצמי וקשיים ביצירת קשרים זוגיים, וקשה לי לדבר על זה איתה מעבר ל"כותרת"- דהיינו, אני לא מסוגלת לדבר על הדימוי העצמי הגופני הנמוך שלי, לתאר מצבים בהם אני מרגישה רע עם עצמי או מובכת. אני מסוגלת לדבר על זה רק באופן כללי, לתאר תחושות מופשטות של חוסר שלמות עם עצמי וכו'. מאוד מביך לי לדבר על מצבים קונקרטיים או להגיד שאני חושבת שאני מכוערת. הכי קרוב שהגעתי לזה זה "לא מושכת", אבל זה הוסבר ב"מוזרות" כללית ולא הגעתי לאמירה מפורשת. אני מנסה בכל מאודי לדבר, אבל ככל שאני מרגישה שהמטפלת מתוסכלת יותר ממני כך יותר קשה לי לדבר (היא עצמה שיתפה אותי שהיא "מרגישה את התסכול שלי ועסוקה כל הזמן בניחושים"). כל פעם לפני הטיפול, אני מדמיינת את עצמי פורקת את תחושותיי בפגישה ומדברת בשיא הכנות... אלא שכשאני מגיעה לחדר הטיפולים אני לא מסוגלת להביא את עצמי לבטא את המלים, אלא הולכת במעגלים מסביב לנקודה מבלי לגעת בה. אני יודעת שתהליך החשיפה וההפתחות הוא חלק אינטגרלי וחשוב בטיפול. אני יודעת שאצטרך לעבור אותו עם כל מטפל/ת. אבל, מכיוון שזו המטפלת הראשונה שאי פעם דיברתי איתה, ומהתחלה היו לי מעט ספקות לגביה (שכן היא בסיום הסטאז' ולא קיבלתי עליה המלצות ממטופלים)- אני רוצה לברר האם הדרך שלה היא האופטימלית במצב כזה. מה שהיא עושה זה בעיקר לשתוק ולהקשיב. כשהיא רואה שאני נתקעת, היא שואלת על מה אני חושבת. כשאני אומרת שקשה לי לדבר היא מנסה לברר מה בדיוק קשה ולמה. אולם הדיון נתקע הרבה פעמים בנקודה זו- מדברים על למה קשה לדבר, תוך שאני מנסה לחמוק כל הזמן מ"להסגיר" את הנושא עצמו. לאחר שהגענו לנקודה "בטוחה" יחסית של דיבור על קשיים עם ההורים בילדות או לתחושה כללית של פחד מדחיה,שמתבטא בסגירות- היא משקפת את תחושתי בצורה אמפטית, ולעתים מרחיבה לדיבור מזדהה שנותן פרספקטיבה מעט אחרת על היחסים עם ההורים וכיו"ב. אני מוצאת את עצמי, פעמים רבות, מייחלת למטפלת שתנער אותי, תדובב אותי, תשאל שאלות מכוונות, לא תיתן לי להתבצר. לא רק "למה כל כך קשה לדבר", יותר "את יכולה לספר לי הכל, אקבל אותך, לא אחשוב עלייך שום דבר רע... באיזה תחום את מרגישה רע עם עצמך, האם גם בתחום הפיזי..." (אני מניחה שניחוש כזה עלה בדעתה). אני רוצה לדעת עד כמה הנורמות הטיפוליות מאפשרות העלאה כזו של נושאים, צעידה לקראת המטופל, הקלה עליו וניסיון לדובב ולפתוח אותו. האם נהוג לתת לו להתבשל בתוך עצמו, בהנחה ש"התבשלות" כזו היא תהליך שבו המטופל לומד שעליו להפתח כדי לקבל פידבק, או- שיש מטפלים שמעמידים בראש מעיניהם את השיחה עם המטופל על הנושאים עצמם, ועוזרים לו להרגיש בנוח מספיק ולדבר. אני רוצה לדעת מה כדאי- להשאר עם המטפלת שלי ולעבוד על עצמי ממש חזק, או לנסות מטפלת אחרת, מעט יותר קומוניקטיבית ודוחפת? סליחה על האריכות ותודה מראש על התשובה.

שלום אני, חלק מהמטופלים אליי אכן מדווחים על אכזבה ממטפל שהיה פאסיבי מדיי, דבר שהגביל את יכולתם להיפתח כלפיו, ולעומת זאת, הם כן התמידו בטיפול אצלי. נראה לי שקיים מקום לשקול מעבר למטפל אחר וחשוב שתצייני בפני המטפל החדש את הקשיים בטיפול הנוכחי. אני תמיד שואל על כך לא משום שאני מטפל יותר טוב מהמטפל הקודם אלא כדי לפחות לא לחזור על אותן שגיאות, או ליתר דיוק, להתאים את עצמי למטופל בנקודות הכשל של הטיפול הקודם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org