למה??
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
בא לי להקיא,מעצמי,את עצמי,אולי מבפנים יהיו לי תשובות. אכלתי עכשיו,מנסה להרגיע את גופי המתכווץ,את רגליי הרועדות,את המחשבות ללא ההיגיון.אבל גופי מסרב לקלוט את האוכל שכרגע מתערבב לו עם ייסורי המצפון ש"הוטבעו" בכמות מכובדת של משלשלים,וכל שאני חשה הם בחילות. למה??למה אני לא מסוגלת לצצאת מזה??אני נמצאת בטיפול,כולם יוצאים מגדרם כדי לעזור לי,ואני מה אני עושה??דופקת את הכול.רוצה לחדול.בשקט,בדממה.כבר אין לי דמעות תר.מפחדת לתת להם לצאת.ואולי כבר הסתיימו..הכאב הזה פוצע את נשמתי,סכין נדקרת בבשרי ועושה סיבוב בפנים כדי לענות את גופי.אשמתי??כשלוני?? לכאורה יש לי הכל-אני מוקפת משפחה תומכת,נשואה לבעל מדהים בטוב ליבו,סטודנטית לתואר שני במקצוע שאני מאוד נהנית ללמוד,עובדת במשרה בכירה..אבל כאילו אחרי כ"כ הרבה שנים,משהו מרגיש לי מת.ואני מפחדת לגלות שזאת רק אני. חיוך,איפור,העמדת פנים,נשיקות חיבוקים.איזה זורמת אני,קלילה ממש. מרגישה מאוד מאוד לא טוב,ולא מוצאת את האומץ להרפות.זה מרגיש כאילו כבר החלטתי ואין דרך חזרה.ואני רק מנסה לשקר לעצמי ולכולם כאילו הכול משתפר.על מי אני עובדת??אני מרגישה על סף קריסה,לא בטוחה כמה עוד אצליח לסחוב.ועם זאת,מפחדת.לא מסוגלת.אולי לא רוצה?? למה??לא מוצאת את עצמי בחשיכה.
שלום לך miss nobody מילותייך העוצמתיות נוגעות ללב. אני חושבת שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם תחושותייך ברגעים או תקופות בחייהם, אך את מתארת שהן מתקיימות אצלך כעת בעוצמה בלתי נסבלת. הפער שאת מתארת בין תפקודך המוצלח לבין תחושתך הקשה, הנו אופייני לאנשים רבים הסובלים מהפרעת אכילה, והוא קשה מנשוא. את סובלת פיסית ונפשית, ומשדרת משהו אחר לסביבתך, כך שתחושת הבדידות בלתי נמנעת. ידוע לי גם שהעובדה שאת מוקפת אוהבים, אינה משפרת את מצבך הפנימי, אלא רק גורמת לך לחוש אשמה. אני לא יודעת להגיד לך איך ברור לי, אבל ברור לי שאת יכולה להרגיש יותר טוב. אולי בגלל תפקודך הגבוה. כנראה שיש בך כוחות בונים וחיוביים חזקים וגם כוחות פוגעניים כלפי עצמך. זו התחלה טובה כי אם נרגיע את הכוחות ההרסניים, ישאר משהו טוב לעבוד איתו. אני מבינה את הפחד להעמיק פנימה ולגלות שמשהו "מת", אך חשוב לזכור שתחושת מוות פנימי היא תחושה שאנשים רבים מרגישים בשלבים שונים של חייהם, אך היא אינה נשארת שם תמיד. את מרגישה שאת הולכת לקרוס. מבחינתי, תחושה זו אינה סימן לכך שאת חלשה או שוויתרת מראש, אלא סימן לכך שאת צריכה עוד עזרה. אם את מרגישה שכמות הלחצים הפנימיים גדולה בתקופה זו מיכולתך לעמוד בהם, אין בכך סימן לכשלון ואת לא אשמה בכך, אך זהו סימן מובהק לכך שאת זקוקה לטיפול יותר דומיננטי מזה שאת נמצאת בו. אין הכוונה שהטיפול בו את נמצאת אינו טוב עבורך, אך אולי עלייך להפגש עם המטפל לעיתים יותר תכופות, לבחון שילוב עם שיטות טיפול נוספות, לשקול אשפוז, לבדוק אפשרות של טיפול תרופתי ועוד המון אפשרויות. נשמע שממש אין לך מה להפסיד אך שיש לך הרבה מה להרוויח. נסי להזכר ברגעים קצרים מהשנים האחרונות בהם הרגשת טוב. אפילו דקות ספורות. ועכשיו חשבי כיצד היית מרגישה אם בהדרגה התחושה שחווית בדקות הללו, תהפוך לתחושה שכיחה יותר בחייך ואולי יום אחד אפילו לתחושה המרכזית. האם גם אז תרצי לוותר? את מוזמנת לכתוב כאן מה סוג הטיפול בו את נמצאת, משכו ותדירותו או לכתוב לי במייל [email protected] ואנסה להעריך יחד איתך מהו הצעד הבא הנכון לך כרגע. ובקשה אישית קטנה. בבקשה לא לקרוס! תכתבי כאן ככל שאת צריכה. אני מקווה שגולשים וגולשות אחרים יוכלו לכתוב לך מנסיונם ברגעים כאלה, ויוכלו לתת לך עוד קצת "פירורי כוח" לעבור את התקופה הזו. אני כאן גם. תכתבי. ביי בינתיים ומקווה שיהיה קצת קצת קצת יותר טוב, בקרוב. גילי
רק עכשיו קלטתי שכינוייך miss nobody משמעותו שלילית כלפייך ולכן מתנצלת ששיתפתי פעולה וקראתי לך כך בתגובה הקודמת. תרגמתי miss כגעגועים ומכאן נבעה הטעות. להשתמע, גילי
אני חושבת שפרט ללחצים הנפשיים הפנימיים,אלו הפיזיים כרגע מאיימים לשבור אותי.אני לא מרגישה טוב,ואני נאחזת בתקופות של ההפוגה בין לבין כדי לשכנע את עצמי שאפשר להמשיך כך.אני בשלב החד של אנורקסיה,אבל עושה מאמצים רבים כדי לצאת משם.אני אוכלת יותר,עליתי מעט במשקל,אבל משהו מבפנים דורש את "השלמות" הזאת,למרות שברור לי שזאת אשליה.אני מודעת לכל התהליכים הנפשיים שעוברים עליי,אחד לאחד,ממה זה התחיל כשם שברור לי בכל זמן נתון מה משקפת ההתנהגות שלי ועל אילו רגשות היא מכפה.יחד עם זאת,משהו בתוכי ממאן להרפות.הצורך האובססיבי הזה בשליטה,החיים "הכפולים"(שאגב,ידועים למשפחתי הקרובה,כמו גם לבעלי)כליי חוץ,לפעמים אני הולכת שבי אחר ההתנהגות המזויפת הזאת... יש לי עוד לכתוב לך(לצערי אני למודת ניסיון חיים מזעזע,גם בגילי הצעיר)אבל אני כרגע מרגישה כ"כ רע.מרגישה הולכת ונגמרת,פיזית כרגע,ולא עומדת בזה יותר. מנוחה??הלוואי שתגיע כבר.שקט.בלי לשאת את כל העולם על הכתפיים שלי.
מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
