מבולבלת לגבי מערכת יחסים

שלום. אני בת 30 ולפני שנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט חמש שנים. זמן קצר יחסית לאחר מכן הכרתי בחור בן גילי. הבחור מקסים, מצחיק, חכם, נראה טוב ויש בינינו חיבור מיני מעולה. יצאנו קרוב לחודש במהלכו הרגשתי אמנם פחד להפתח לדבר החדש הזה אבל גם הרבה התרגשות נעימה. בכל פעם שחשבתי עליו (או יותר נכון על הסקס איתו) היו לי פרפרים בבטן, וחשבתי עליו חלק ניכר מהיממה. חוויתי הרבה ממה שניתן לתאר "התאהבות" אבל אף פעם לא הרגשתי שאני "לא בשליטה" או שאני "עיוורת". בסוף אותו החודש הרגשתי שאני פשוט רוצה לחיות איתו. שיש בו משהו שבריא לי, מתאים לי ועושה לי טוב. לאחר חודש של קשר והתאהבות הדדית הוא עזב את הארץ והתחיל לימודים בחו"ל - דבר שהיה ידוע לי כשהתחלנו לצאת ושהתקבל אליו עוד לפני שהכרנו. חשבתי שלמרות כל זה זה נדיר למצוא מישהו שמרגישים אליו כמו שאני מרגישה כלפיו ולכן חבל להפסיק כזה דבר. הוא מגיע לחופשות ארוכות בארץ אחת לחודשיים, אנחנו דיברנו בסקייפ ואפילו נסעתי מספר פעמים לבקר אותו. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש חוסר אונים, כעס ו"איבוד שליטה" במקום שלי בקשר. הבחור באופיו אינו זקוק לקשר רב עם אנשים ולרוב אינו יוזם פגישות אלא נענה להזמנות. וגם איתי - חשתי חוסר בתחושה שהוא צריך לראות/לשמוע אותי יחסית לצורך שלי. כשהוא נסע הדבר רק החמיר בגלל המגבלות הטכניות ולאט לאט הרגשתי שהאחריות על "תדלוק" הקשר נופלת עלי. כשדיברתי איתו על הנושא הוא אמנם הבין אך במקביל אמר שהוא לא יכול לעשות דבר בנדון (מגבלות טכניות כבר אמרתי....), והתברר שאנחנו איננו חולקים את אותה המצוקה. חד הצדדיות של המצוקה שלי וחוסר האונים שלי למול המצב למרות כוונותיו הטובות גרמו לי להתרחק ממנו רגשית ולכעוס. הרגשתי שהחיים שלי על "הולד" שאני חיה חיים שאני לא רוצה לחיות. כעת הוא בחופשת מולדת ארוכה אחרי שנה של קשר מהסוג הזה. שוחחנו על עתיד יחסנו ושנינו הבענו כוונות רציניות והוא הסכים לעשות שינויים שיגרמו לכך שאת רוב זמנו הוא יהיה פה בארץ איתי. אנחנו גם מבלים זמן רב ביחד והוא עושה ככל יכולתו לתת לי תחושת בטחון (הצהרות אהבה, נכונות למגורים משותפים, התחייבות לעתיד משותף וכ"ו) אבל הכעס שלי לא באמת שכח. אני חווה כבר תקופה לא קצרה תופעות של כעס, תסכול ותחושות אשמה. אני מצד אחד לא רוצה שהקשר יפגע כי אני באמת רוצה קשר יציב שיוביל לבסוף לנישואים ולמשפחה וראיתי בו דברים שמעולם לא ראיתי בבחורים אחרים. מצד שני אני כועסת עליו, מרגישה שאני מתרחקת ממנו נפשית, נוהגת "להשפיל" אותו בראש, להתעצבן מכל הדברים שהוא לא ולהיות מוטרדת מהנושא 24 שעות - זאת ללא "פרובוקציה" מסויימת מצידו או מסיבה ספציפית כלשהי (כך שקשה לי לשים דברים על השולחן באופן הגיוני. הכעס שלי הוא לא ראציונלי אני יודעת). בעבר חוויתי רגשות שליליים דומים עם בני זוג אחרים (מסיבות אחרות) ככה שאני לא יכולה שלא לחשוב שמשהו בי פה לא בסדר. אני חוששת שהמשמעות של הדברים האלו היא שאני לא באמת אוהבת אותו וצריכה להפרד ממנו, ובעיקר לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה לכיוון בונה וחיובי לעצמי ולמטרות שלי. אשמח לעצה/תובנה/תגובה. תודב מראש.

תמרקי שלום, חלק מקשר אינו רק אישיות הזולת והיחסים הנרקמים איתו בתחילת הקשר, אלא בעיקר הנסיבות בהן מרחש הקשר והשפעתן על היחסים ההתהגותיים והרגשיים. ריחוק גיאוגרפי כמו במקרה הנוכחי הינו באופן טבעי בעל פוטנציאל של הרחקה בשל העדר זרימה משותפת. תוך כדי כך גילית גם שמידת הכמיהה והגעגוע שמבטא בן זוגך שונות מאילו שלך. יש להבין שקשר נמדד יותר בזמן שהוא מתרחש בפועל הווה אומר תוך כדי זמינות שוטפת ופחות מה שקורה בזמן הריחוק בזמן ובמקום, שאז אנחנו נכנסים יותר לתוך "הסרטים הפנימיים" שלנו. במקרה שלך הסרטים הפנימיים זקוקים לתיקון ואולי כדאי להתייעץ אודות כך עם גורם מקצועי.להערכתי זהו תנאי מקדמי שכן מדובר כאן בתהליכים נפשיים שלך שהם בעלי פוטנציאל של רגשות שליליים וקלקול יחסים. באשר להחלטה על המשך הקשר כדאי לשקול שלאחר עבודה על הסרטים הפנימיים שלך אולי תשקלו כיצד ליצור חיבור שוטף ביניכם מבחינה גיאוגרפית הווה אומר שאחד מכם יעבור לחיות במקום מגוריו של השני לתקופה של כחצי שנה על מנת לראות אם אפשר לקבל מכך החלטות על מיסוד הקשר, במידה ותחליטי שאכן את מעוניינת באיש זה כבן זוגך לחיים.