איך לחזור לעצמי?

שלום רב אני בת 29, סובלת מזה 3 שנים מהפלות חוזרות, (נשואה 4 שנים) ומטופלת שנה וחצי במרפאת פוריות.. בעיקר ע"י תרופות, זירוזים ומעקב ועכשיו עברתי ל- IUI. אני גם סטודנטית לתואר שני.. הבעיה: עברתי הפלה בחודש אוגוסט לקח לי זמן רב להתחיל לחזור לעצמי.. נשארתי זמן רב בבית ומרגישה שהיה לי ממש קשה הפעם, בכיתי המון, התפרצתי המון, ונסיתי להטיל את כל האשמה על בעלי שלא תמך בי מספיק אפילו שקלתי להתגרש.. בדיעבד מרגישה שכל ההתפרצויות והזעם כלפי בעלי לא היו מוצדקים.... לאחר מכן נכנסתי למצב מוזר.. ממש עצלנית אין לי כח לכלום ואדישה... יש לי עבודות שהייתי אמורה להגיש ולא הגשתי.. לא מרגישה כלום.. למרות שהשקעתי שנה שלמה ובסוף לא הגשתי המטלות הסופיות.. לא יודעת מה אני מרגישה קצת תוססת מפנים אך אין לי כל רגש של חרטה או ייסורי מצפון שלא הגשתי העבודות.. פשוט מרגישה שלא מסוגלת.. מרגישה שאני הולכת לאיבוד.. ומתקשה בכל דבר אפילו לשטוף כלים דוחה ודוחה ... אין לי חשק לכלום... מצד שני לא רוצה ללכת לפסיכולוג משתי סיבות, קודם העלויות של הפגישות והסיבה השניה היה לי עבר קשה ואין לי כח למישהו שיחפור לי.. מספיק הטיפול והזריקות שלוקחת.. ולא מוכנה לקחת תרופות נוגדות דיכאון או משהו.. במיוחדת שאני גם כך לוקחת תרופות והורמונים כל הזמן וממשיכה בטיפול... לא רוצה שמשהו ישפיע על טיפולי הפוריות או יפגע בהריון או בעובר, אני לא מרגישה שמחה גם אם מטיילת או יוצאת החוצה.. אפילו התחלתי לחשוב שגם אם אגיע למצב בו אלד ילד לא ארגיש שמחה.. מרגישה אדישות וזהו. סיבת ההפלות לא ידועה למרות כל הבדיקות התקינות, ומלבד בעלי אין לי כל תמיכה. מה לעשות? איך אוכל לצאת מהאדישות הזאת? איך אוכל לחזור לעצמי? תודה

שלום לך חברה יקרה, לפני כל דבר וקודם כל קבלי את מצבך בהבנה. אני מחזקת את ידייך כל המצבים שלנו בחיים נובעים מחוסר קבלה והתנגדות למצב. ואם תשאלי מה האישה הזו חולת נפש למה שאני יקבל מצב שבו הגוף שלי ככה? אחרי שהשקעתי שנה שלמה בלימודים- כי ככה זה ולא יעזור להלחם. הגוף שלנו הוא מכונה פלאית שלא מסכימה לכל התוכניות כי הגוף הוא בעצם המתריע האחרון שלנו אם יש בעיה כלשהיא. אם עובדים קשה- יש ימי עבודה ומחלות לפעמים- הוא מתנגד לנישואין לפעמים- גם לילדים אבל הוא מדוייק ומכוון והוא בא להגיד לנו משהו לא בסדר בבקשה תעזרו לי להתאפס על עצמי בחזרה. קודם קבלי את מצבך ללא ויכוח. זה ברור שתהיי בדכאון הרי הנושא הזה משליך על הזוגיות, ואז את עצבנית שצעקת עליו, על המשפחה- כולם יולדים ללכת לארועים, להפגש עם חברים, מריבות עם ההורים, יחסים בין אישיים, אז את רוצה להגיד לי שאחרי שיש כ"כ הרבה קשיים את לא מצפה להיות בקריסה? דווקא אני מקבלת מצב זה בהבנה. שלב ראשון לפני כל טיפול זה נסיון להיות עם המציאות בשקט עם המחשבות. פשוט לשבת בשקט עם כוס קפה ולתת להם לצוף ולצוף ואולי גם לבכות, בלי להלחם אלא רק לנסות להקשיב- בלי לשפוט ובלי להלחם זה רק לכמה דקות אחרי זה את יכולה לחזור למתב הרגיל ותראי כמה תחושי הקלה. הגברים שלנו מנסים להיות חזקים אך בשורה התחתונה לדעתי נשים חזקות יותר מנטלית והם מנסים להיות חזקים, אך אל תפלי בפח הזה גם הוא זקוק לעזרה. את יכולה בשמחה להתכתב איתי במייל אני מאד מבינה את מקומל לצערי אני שם 10 שנים. אוהבת בלי להכיר את כ"כ חמודה ולא מנסה לייפות את המצב סוף סוף אדם שמודה ברגשות ולא מטייח....