שאלות לגבי דיור מוגן

שלום רב, אני בת 35 ואחות לבחור בן 23, בן זקונים להוריו. בהיותו בן 17 אושפז הבחור לתקופה של ארבעה חודשים במחלקה פסיכיאטרית עקב התקפי חרדה חוזרים ונשנים. לאחר האשפוז הוא חזר לבית ההורים והמשיך עם הטיפול התרופתי. הוא עשה שירות לאומי ואף סיים תואר ראשון בתחום מכובד. עד כה הכל טוב. מדובר בבחור חכם מאוד ובעל פוטנציאל גבוה. הבעיה... מבחינה חברתית הבחור מבודד לגמרי. הוא חיי עם זוג הורים מזדקנים המתייחסים אליו כמו אל ילד בן 5, מבשלים לו, מכינים לו, מכבסים לו וכו'. הוא אינו יודע לדאוג לצרכיו כי מעולם לא נדרש ממנו לעשות זאת. בתקופה האחרונה, מאז סיום לימודי התואר הראשון, הבחור שרוי בדכאון, אינו יוצא מחדרו ואינו מתקשר עם הוריו. הוא אינו מוכן לצאת מהבית על מנת להפגש עם רופא פסיכיאטר או עובדת סוציאלית. מה ניתן לעשות במצב כזה? האם ניתן לבקש ביקור בית? לדעתי הדרך היחידה להציל אותו היא להוציא אותו מהבית לדיור מוגן, אך הרופא הפסיכיאטר טוען שהבחור לא יעבור וועדת סל שיקום. האם מותר לרופא להגיד דבר כזה? אם הבחור ימשיך לשבת בבית המצב רק ילך ויתדרדר. לדעתי חייבים להוציא אותו לקהילה כלומר לדיור מוגן על מנת שיוכל להתחיל בחיים עצמאיים ללא תלות בהוריו. ההורים מפוחדים ואינם מאמינים בפתרון מסוג זה. הם מעדיפים לתת לו להרקב בחדרו בטענה שזה מצב זמני... האם קיימות מסגרות פרטיות לדיור מוגן? אני דואגת מאוד למצבו הנפשי.

שלום רב, ראשית כואב הלב על מצבו. ההתרשמות שלי היא דוקא לכיוון החיובי, מכיון שהרי יצא מהמשבר בפעם הראשונה ואפילו סיים תואר. מה שקורה לו עכשיו הוא פשוט מאד. כי עכשיו הוא 'הלך לאיבוד' כלומר סיים את מה שהיה לו לעשות [וזה נתן לו גם את הדחיפה להתאמץ ולהתמודד] ומשאין לפניו עכשיו תוכנית מסודרת יחד עם הנטיה להתייאש [שהרי בעצם כל יום הוא מתמודד] הוא הלך לאיבוד. ואז כבר דכאון, וכל ההמשך. מאידך, לבוא ולהוציא אותו בקפיצה לדיור מוגן, זה אכן קפיצה, כי ברגע זה ממש הוא שוב במשבר. ובכלל, עם כל זה שאנחנו מהצד מבינים וכו' ויודעים שזה יעזור לו, אבל זה חייב לבוא ממנו. אני שמח שאת כאחות דואגת ומתאמצת בשבילו, ואכן בשלב כזה כשהפסיכיאטר מרחוק [והוא לא הולך אליו] דוקא עזרה והתערבות שלך תעזור לו. אסכם: א. המקרה שלו נראה כמקרה חיובי עם פוטנציאל גמור לצאת מזה, אך ככל משבר, התהליך איטי ומבלבל, ב. כרגע, הוא 'הלך לאיבוד' ובמהירות מגיעים לדכאון.. צריך למצוא דרך שתרומם אותו, ותחזיר לו חיוניות שוב, כשזה יתחיל לזוז.. והוא ירגיש בטחון עצמי יותר טוב, להמליץ בפירוש על מעבר לדיור מוגן ואולי אם צריך אז דיור מוגן מתוגבר יותר משהו בין דיו"מ להוסטל. ג. צריך לא לוותר לפסיכיאטר, על אף שהוא לא בא אליו, תלכו אתם, ותקדישו זמן וכח למחשבה ודרך להתקדם ובתקוה שיהיה טוב, ולדעת שזה חלק מהתהליך המשברונים האלה, אך יחד עם זה כמובן אם לא נדע איך להוציא אותו מזה והרי לגביו כרגע זו הרגשת נפילה ויגון לכל דבר, שוב נאבד באמת את הפוטנצייאל, אך אני מקווה מאד לטוב חג שמח