תוצאות חיפוש עבור מאניה

אני לא רופא , אלא בן 16 שחקר באינטרנט ובפורום וכותב למען התיקונים. ישנן 72 תרופות פסיכיאטריות (שאני מכיר). כל התרופות משפיעות על נוירוטרנסמיטורים , מעבירים עצביים , שהם הורמונים , כלומר שליחים כימיים , שתפקידם להעביר פקודות למוח. ניתן לחלק ל4 סוגים: 1) נוגדי דיכאון~ מעלים סרוטונין ונור~אדרנלין. מעבירים עצביים אלה אחראים על מצב הרוח. כלומר , כשהרמה שלהם עולה , הם גורמים לאופוריה. סרוטונין בעיקר כשאוכלים. נו-אדרנלין מסייע להתמודדות עם לחץ. 2) נוגדי פסיכוזה~ מאזנים את רמות הדופמין. בדור החדש גם סרוטונין.. חוסר איזון במעבירים עצביים אלה גורמים בעיקר לבלבול , חוסר ארגון מחשבתי , ושאר התסמינים של פסיכוזה. 3) נוגדי חרדה , ביניהן 8 בנזודיאזפינים , תרופות הרגעה לחרדה שהם גם כדורי השינה , אשר החומר הפעיל בהן הוא מלטונין (גאבא~GABA) שהוא הורמון השינה. היחידות שפועלות תוך 30-120 דקות. לעומת השאר שפועלות תוך 1-6 שבועות ומגיעות לשיא תוך 4 חודשים. ו2 אחרים: אוטרקס וסורבון. 4) תרופות למחלות אורגניות , ביניהן: מייצבי מצב רוח~ מאזנות את רמת הסרוטונין ונור-אדרנלין. וכן שומרות על האיזון מפני שינויים. משפיעות גם על גלי המוח , ולכן משמשות לטיפול גם באפילפסיה. נוגדי דיכאון ישנן 24 נוגדי דיכאון ב7 משפחות: 1)פרוזק המשפחה הכי חלשה וחדשה היא הפרוזק. פותח ב1988. המיוחד בה הוא , שכל נוגדי הדיכאון מעלים סרוטונין ונור-אדרנלין ונוגדים היסטמין ואצטיל-כולין. אבל פרוזק מעלה סרוטונין בלבד ולא נוגד היסטמין ואצטיל כולין. מה שעושה את זה לתרופה הקלה ביותר. מאותה סיבה היו מקרים שלא ניצפו תופעות לוואי. תופעות לוואי: דיכוי תיאבון , כאב ראש , הפרעות שינה , דיכוי חשק מיני , טשטוש , שלשול וכאבי בטן. אלה השכיחות שנעלמות עם הזמן. במקרה של פרכוסים , יש לפנות לחדר מיון. במקרים של פריחה וגרד , הקאה או קצב לב לא תקין יש להחליף תרופה. תרופות במשפחה יש 6 תרופות במשפחה: 1)פריזמה. מעורר. לכן משלבים עם חצי מ"ג קלונקס למקרה של היפראקטיביות או הגברת מחשבות המוות. 20-80 מ"ג. 2)סרוקסאט. מרגיע. 20-60 מ"ג. 3)פווקסיל. הכי חלש. 50-300 מ"ג. 4) לוסטרל. חלש. 50-200 מ"ג. טראומה. 5) ציפרמיל. הכי מדוייק. 20-60 מ"ג. גריאטריה. עלול לעורר מחשבה אובדנית שניתן להרגיע בעזרת חצי מ"ג קלונקס. 6) ציפרלקס. חרדה. הכי חזק. הכי מהיר. פועל אחרי שבועיים. לעומת 3-6 שבועות פרוזק. 5-20 מ"ג. עלול לעורר מחשבה אובדנית שניתן להרגיע בעזרת חצי מ"ג קלונקס. 2)אדרונקס. פועל רק על נור-אדרנלין. ובזה יחודו. לטיפול בסובלים מתסמינים של חוסר מוטיבציה וערך עצמי. 4-12 מ"ג. פועל תוך שעתיים למשך 12-16 שעות. השפעה מורגשת תוך 10-14 ימים. תופעות לוואי: התייבשות והשתנה , הפרעת שינה , עצירות , הזעה , כאב ראש , בחילה , סחרחורת , פגיעה מינית , דיכוי תיאבון. במקרה של הגברת קצב הלב , יש להחליף תרופה. 3) סרזוניל/טרדוזיל/רמרון/בונסרין יש לו פעולה מיוחדת. חוסם קולטן אלפא2. כך מעלה סרוטונין ונור-אדרנלין. רמרון: 15-45 מ"ג. בונסרין: 30-90 מ"ג. סרזוניל/טרדוזיל: 50-600 מ"ג. מתחיל להשפיע אחרי שעתיים למשך יומיים. לאנהדוניה. תופעות לוואי: עייפות , עליית כולסטרול , עצירות , התייבשות והשתנה, תיאבון מוגבר , בלבול , קושי בהשתנה , התנהגות , הקאה , שפעת. במקרה של התנפחות רגליים , יש להחליף תרופה. מיוחס יותר לרמרון. לסרזוניל פחות תופעות לוואי. 4)זייבאן. מעלה דופאמין ונור-אדרנלין. לכן דיכוי התיאבון שלו הכי חזק. משמש בעיקר לגמילה מעישון. 150-300 מ"ג. 44.2% גמילה אחרי 6 שבועות. תחילת ההשפעה אחרי שבוע. אך כמעט ולא משתמשים בו לדיכאון. כי לפרוזק פחות תופעות לוואי. תופעות לוואי: אי-שקט , חרדה , עצירות , קשיי שינה , סחרחורת , התייבשות והשתנה , כאב ראש , הזעה , בחילה. במקרה של: פרכוסים , הקאה , טשטוש , קצב לב , יש לפנות לחדר מיון. 5) אפקסור איקסל וצימבלטה. אפקסור 37.5-225 מ"ג. איקסל 200-600 מ"ג. צימבלטה 120 מ"ג. פועלים תוך 1-8 שעות למשך יום. לדאגנות והפרעות אכילה. כמעט ולא משתמשים לדיכאון , כי לפרוזק פחות תופעות לוואי. בעיקר סרוטונין וגם נור-אדרנלין. לדיכאון קשה. תופעות לוואי: איקסל: עצירות , התייבשות והשתנה (שתו מים ומסטיק/סוכריה), עייפות , בחילה , סחרחורת (אסור לעבור משכיבה לעמידה) , כאבי ראש, פגיעה מינית , עייפות. במקרה של: קצב לב לא תקין , טשטוש , שיווי משקל , חולשה , יש להחליף תרופה. אפקסור: בחילה , כאב ראש , הפרעת שינה , התייבשות והשתנה , נמנום , אי-שקט , הזעה. 6) אורוריקס. נרדיל ומובמיד. מפרקים חומרים במוח. מעלים לחץ דם. לכן זו המשפחה הכי פחות שימושית. הכי חזק אחרי טריציקליים. נרדיל 15-90 מ"ג. נוגד חרדה. מגביר אנרגייה. תופעות לוואי: מגביר תיאבון , סחרחורת , נדודי שינה , שפיכה מאוחרת, כאב שרירים , כאב ראש , קישיון צוואר , בחילה , דפיקות לב , הפרעת ראיה , כאב חזה. להמנע מ: חלב , בירה , נקניקים , כבד , דגים , אבוקדו , שעועית , בננה, תאנה. מובמיד 150-700 מ"ג. 7) טריציקליים וטטרציקליים. הכי חזקים. סרוטונין ונור-אדרנלין. טריציקליים: טופרניל. התקפי חרדה. הכי ממריץ. נדודי שינה. 75-200 מ"ג. 2-6 שבועות. הכי חזק. נורטילין. כאב. הרטבת לילה. 30-100 מ"ג. 2-6 שבועות. אלטרול. מגביר תיאבון. לטיפול בנדודי שינה. מרדים. פעימות לב. 25-250 מ"ג. 2-4 שבועות. משך השפעה 6 שבועות. אנפרניל. אובססיה. זריקה. 10-250 מ"ג. 4 שבועות. תרופות נוספות במשפחה , פחות שימושיות/נפוצות: דפרקסל וסורמונטיל. טטראציקלים: מלודיל: דיכאון קליני. מרדים. פירכוסים ולב. 25-150 מ"ג. 2-6 שבועות. גילקס: 75-300 מ"ג ליום. 2-6 שבועות. תופעות לוואי חוסם אותות חשמליים בלב. מומלץ לבצע בדיקות: כבד , ספירת דם , לחץ דם , א.ק.ג. כל 3 חודשים. טטראציקליים: מרדים , יובש בפה , סחרחורת , פגיעה מינית. במקרה של עילפון להודיע לרופא. במקרה של פריחה או קושי בהשתנה יש להחליף תרופה. במקרה של דפיקות לב ופרכוסים יש להגיע לחדר מיון. גילקס: טשטוש , הזעה , הסמקה , בנוסף. טריציקליים: בנוסף , עצירות. נוגדי פסיכוזה: יש 3 דורות: הדור הישן (טיפיות): הכי חזק , אבל הכי הרבה תופעות לוואי. רק דופמין. הדור החדש (אטיפיות): ריספרדל , סרוקוול , זיפרקסה וקלוזאפין. קלוזאפין הוא סכנת מוות אבל הוא היחיד שעוזר לתסמינים פסיביים. אם לא הורג , תופעות לוואי קלות. ריספרדל משמש גם לחרדה. דופמין וסרוטונין. הדור השלישי: גאודון. מדכא תיאבון. חזק מריספרדל. תופעות לוואי של לחץ דם נמוך ומרדים. מרגיע חרדה. הדור הישן: 1) התרופה הראשונה היא כלורפרומאזין ועד היום משתמשים בה לפרנויה. פותחה בשנות ה50. מינון: 75-800 מ"ג. בהתאם לעוצמת המחלה. (כדי לזהות זאת צריך להיות פסיכיאטר מנוסה). תחילת ההשפעה: כדור: 30-60 דקות. זריקה: 15-20 דקות. השפעה חלקית 3 שבועות. תופעות לוואי: צהבת , ספירת דם , הפרעת תנועה , עייפות , השמנה , טשטוש , וסת , פגיעה מינית. במקרה חמור של תרדמה יש לדווח לרופא. במקרה של פארקינסון לדווח לרופא. במקרה של: סחרחורת , עילפון , פריחה , צהבת , יש להחליף תרופה. 2)הלדול שייכת למשפחת הבוטירופנונים והכי נפוצה לסכיזופרניה. תופעות לוואי: דיסטוניה (תנועה לא רצונית. ניתן למנוע ע"י מינון) , נוקשות שרירים , עייפות , עלייה במשקל , רעד , סחרחורת , עילפון , פגיעה מינית. במקרה של פריחה יש להחליף תרופה. במקרה של: חום , שיכחה , בלבול , צהבת , שריר תפוס~ לחדר מיון. מינון: 1.5-20 מ"ג. זריקה 2-10 מ"ג. משפיע תוך 4 שבועות. 3)פרפנן~ 1957. רעד ותנועות לא רצוניות. הכי שימושי והכי חלש. 4)רידזין~ 1959. לתוקפנות. לתקשישים בגלל פחות רעד. יותר בעיות עיניים. 25-800 מ"ג. עובד תוך 2-3 שעות. מורגש אחרי 6 שבועות. משך ההשפעה 4-10 שעות. 5)פולדקאט~ 1960. הכי חזקה. זריקה ממושכת. תנועות לא רצוניות , רעד , כבד. תופעות לוואי: קישיון , פארקינסון , כבד , ליקוי תנועה , תמונת דם , עין, יובש והשתנה , סחרחורת , עילפון , חום , גודש/כאב שד , פגיעה מינית. במקרה של צהבת~ לחדר מיון. מינון: 1-20 מ"ג. זריקה 25-100 מ"ג. 6) אטומין~ פחות השפעה על השרירים (נוקשות/רעד/תפוס[דיסטוניה]) ויותר: נמנום , טשטוש , התייבשות , השתנה . 7) מודל~ כבר לא משתמשים בה לפסיכוזה כי היא ישנה מדי , אלא: סחרחורת , לחץ , דיכאון , בחילה , מעי רגיז , כיב תריסריון. תופעות לוואי: עצבנות , לחץ דם , הפרשת חלב , אי-אונות. יותר מסוכן: תנועות לא רצוניות , דיכוי מח העצם. 8) פרומתזין~ 1950. מרדים. 15-225 מ"ג. אחרי 6 שנים: 75 מ"ג. אחרי 10 שנים 20 מ"ג. כדי למנוע טרדיב דיסקינזיה. תופעות לוואי: יובש , טשטוש וכבד. במקרה של פריחה וצהבת להחליף תרופה. הדור החדש 1)הכי חלשה היא ריספרדל והכי פחות משמינה. 1-16 מ"ג. 2)זיפרקסייה~ זו התרופה הכי נפוצה. 3)סרוקוול~ עובד בצורה שונה ולכן תחליף. 4) נוזינן הכי חזקה לחרדה. 5) קלוזאפין משמשת לתסמינים האקטיביים (חיוביים) כגון: הזיות , מחשבות שווא , הלוצינציות (קולות , ריחות) , אך בעיקר לנעלמים (שליליים) כגון: הסתגרות , אובדן הנאה , חוסר מוטיבציה וכו'. 1% מהאוכלוסייה רגישים להשפעה שלה על כדוריות הדם הלבנות , ואם ייטלו אותה , ימותו. כבר קרו מספר מקרים. אך זו התרופה היחידה לתסמינים הפסיביים. תופעות לוואי: דיכוי ייצור תאי דם לבנים , פרכוסים , ריור , טשטוש , עלייה במשקל , נמנום , פגיעה מינית. במקרים של: חום , כאב גרון , קושי בהשתנה , דופק מהיר , לחדר מיון. בנזודיאזפינים אלה הן כדורי הרגעה לחרדה , היפראקטיביות , וכדורי שינה. החומר הפעיל הוא מלטונין , הורמון השינה , שאחראי גם על חרדה. 1)לדאגנות משתמשים בקלונקס חצי מ"ג. 2)בנומבון. היא 1 מ2 התרופות הכי חזקות , עקב זמן מחצית-חיים ארוך. 12 שעות. לכן משמש ליקיצה מוקדמת. פועל תוך שעתיים. תופעות לוואי: תלות , תרדמה , סחרחורת , כאב ראש , טשטוש , אי-יציבות , פריחה , שיחכה , בלבול. 3)ואבן זו התרופה הכי חזקה ואיטית. זמן מחצית-החיים הוא 6-36 שעות בהתאם לגוף של המטופל. ואבן ונומבון משמשים גם ליקיצה מוקדמת (ולא השראת שינה). פועלים תוך שעתיים. תופעות לוואי: תלות , תרדמה , סחרחורת , כאב ראש , טשטוש , אי-יציבות. במקרה של שיחכה , בלבול או פריחה~ לחדר מיון. מינון: 10-120 מ"ג. לטראומה. 4)להשראת שינה משתמשים בבונדורמין. זמן חיים קצר , 4-8 שעות. 5)טרנקסאל משמש לגמילה ואפילפסיה. 6)קסנקס משמש להתקפי חרדה מלווים בדיכאון 0.25 מ"ג. 7)לוריבן לעצבים 1-6 מ"ג. 8)אסיוול (ואליום) זו התרופה הכי נפוצה להתקפי חרדה 2-60 מ"ג. תרופות לטיפול במחלות אורגניות , שאני לא יודע אם משתייכות לפסיכיאטריה או נוירולוגיה: מאניה-דיפרסיה בהתחלה משתמשים בתרופות המפחיתות את המעבר החד בין הקטבים. 1) התרופה הכי חזקה למטרה זו היא ליתיום. התרופה הראשונה , משנות ה40. תופעות לוואי: כליות , בלוטת תריס , לב , כבד (5-15 שנים). עלייה במשקל , טעם מתכתי , צמא השתנה. במקרה של: בחילה , שלשול , רעד , עייפות , טשטוש , פריחה~ להחליף תרופה. 300-1800 מ"ג. 2) דפלפט היא קצת יותר חלשה מליתיום. 200-1800 מ"ג. 3) טריל 200-1200 מ"ג. 4) למיקטל~ משתמשים בה כמוצא אחרון , כי היא מסכנת חיים. אח"כ משתמשים בנוגד פסיכוזה למאניה. ולבסוף נוגדת דיכאון. תרופות למאניה מייצבות את רמות הסרוטנין והנור-אדרנלין. בדרך אחרת מנוגדי הדיכאון , ובאיזור אחר במוח. יש גם השפעה מועטה על הזרמים החשמליים במוח , ולכן הם ממשפחת נוגדי הפרכוסים ומשמשים גם לטיפול בפארקינסון ואפילפסיה. שטיון אלצהיימר מגבירים אצטיל-כולין. מעלים תפקוד. טאקרין~ מעכב כולינאסטראז. שלבים ראשונים. 40-80 מ"ג. עצבנות , בחילה , הקאה , יובש , קושי בהשתנה , שלשול , פריחה. במקרה של הרעלת כבד יש להחליף תרופה. אסנטה=דונפזיל=אריספט=ממוריט~ התרופה הראשונה. הופסק. 5-10 מ"ג. כאב ראש , בחילה , שלשול , עייפות , התכווצות שרירים , איבוד תיאבון , כאבי פרקים , שינה , כאב בטן , השתנה. במקרה של דופק נמוך ופרכוסים לחדר מיון. אקסלון=ריבאסטיגמין~ בינוני. לא מפסיק את המחלה. 1.5-12 מ"ג. שלשול , כאבי בטן , בחילה , ירידה במשקל , סחרחורת , כאבי ראש , שינה , בלבול , חרדה , הזיות , קושי השתנה. במקרה של התעלפויות או צואה שחורה או דמית יש לפנות לחדר מיון. ריטלין וניטאן לקשיי קשב וריכוז. עייפות ונרקולפסיה (נפילה לשינה). ניטאן 37.5-120 מ"ג. תחילת השפעה תוך 2-4 שעות למשך 8 שעות. 2-6 שבועות. ריטלין. 10-60 מ"ג. השפעה תוך 30-60 דקות למשך 8-15 שעות. תופעות לוואי: עצבנות. הפרעות שינה. תיאבון. פריחה. במקרים של: דפיקות לב. התנהגות מוזרה. פרכוסים. לחדר מיון. מחקרים חדשים מראים שלא משפיע על הדיכאון. ישנן 11 תרופות לטיפול במחלת הפארקינסון. ו3 נגד תופעות לוואי. אבל אני אמצא זמן לפרט ...

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

אובחנתי עם מניה דיפרסיה. רציתי לשאול האם תתכן מאניה רק עם אנרגיות בלתי נדלות, בזבוז כספים בלתי נשלט דחף לאוכל ולסקס אך עדיין לא לאבד קשר עם המציאות? זאת אומרת אני מודעת שמשהו קורה לי עליה במצב רוח וכל מה שציינתי. אין לי שליטה על זה אבל אני מבינה מה קורה מסביבי. לא מנותקת. חוץ מזה שאני מדברת בלי סוף אני לא מדברת על דברים הזויים ואין לי הזיות ואני "כאילו נורמאלית" פשוט כאילו על סוללות אנרג'ייזר. האם זה אופייני?

שלום רב ,‏ אני בן 38 ,‏ לפני 16 שנה בגיל 22 אובחנתי כסובל מחרדה חברתית + פוסט טראומה עם כאבים פסיכוסומאטיים ‏פוסט טראומטיים (מאירוע חבלני שנכחתי בו ) .‏ קיבלתי טיפול תרופתי של סרוקסט (30מ"ג)+ טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים .‏ והמצב היה מצויין עם קצת כאבים פסיכוסומאטיים שנשארו, מה שאפשר מבחנתי לעבוד ולהתחתן (מה ‏שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני הטיפול).‏ לפני 8 שנים (נשוי +2 + עובד )‏ חשבתי בהתייעצות עם רופא המשפחה להוריד את המינון של הכדורים בהדרגה .‏ כל 3 חודשים הורדתי 10 מ"ג עד למינון 0 .‏ שלושה חודשים לאחר מכן , התחלתי לסבול מחרדה ודיכאון .‏ החזרתי את המינון לקדמותו והמצב לא חזר לגמרי , (בערך 85%)‏ העלנו ל- 40 מ"ג ועדיין לא עזר לגמרי .‏ ניסינו הוספת מלודיל וגם לא עזר ,‏ ניסינו הוספת סרווקוול במינון 200 מ"ג ,התחיל קצת שיפור, אבל התופעות לוואי היו בלתי נסבלות .‏ הפסיכיאטר אמר שאפשרות אחת היא להשלים עם המצב,‏ והאפשרות השנייה היא לנסות משהו חדש לגמרי אבל יש את הסיכון ששוב מורידים ל- 0 כדי להתחיל ‏משהוא אחר (וזה ממש מפחיד , אני כבר עם משפחה ו 4 ילדים )‏ במקביל התחלתי טיפול פסיכותרפיה במשך שנתיים שעזר אבל שוב לא לגמרי .‏ ניסיתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע במשך 6 שבועות (אולי זה לא מספיק) ולא הראה שינוי. ‏ כיום, המצב הוא ,‏ סרוקסט 40 מ"ג .‏ ותחושות יומיומיות ברקע שלא משביתה, אבל מאד מציקה (כמו להיות עם בחילות במשך היום ), ‏ הרגשה רעה, לא ברורה לגמרי, בין פחד,חשש,דריכות , כאב נפשי .. בלי שום קשר למציאות.‏ לפעמים ההרגשה עוברת כמו גל ונעלמת , לפעמים אני מתרכז ברגש וזה עובר , לפעמים אני ‏מתעסק עם משהו שממש מסיח את דעתי לגמרי וזה עובר (מה שגורם לי לחשוב שכן יש פה ‏מחשבה מעוותת ברקע ולא רק כימקלים )‏ ולפעמים לוקח לו זמן לעבור .. ‏ הורדתי כמעט כל לחץ אפשרי מבחינתי , עבודה רגועה, הכל באיזי .. ‏ אבל הגוף עדיין משדר סכנה במשך היום . וזה מעייף ומתיש .‏ והשאלה שלי , האם כתוצאה מהורדת המינון משהוא "נדפק במוח"‏ כימיקלים שגורמים למצב הזה, ואין ברירה אלא להשלים עם זה ?‏ או שכן יש מקום לנסות עוד טיפול תרופתי בלי לסכן את המצב הנוכחי ,‏ או שאולי שווה להיכנס לעוד טיפול פסיכותרפיה (וכן יש פה עיוות בתת מודע שגורם לכל ההרגשה ‏הזאת ) שאולי יעזור ?‏ או שאולי יש לך רעיון אחר מניסיונך ?‏ תודה רבה ‏

שלום ד"ר, ב2013 לאחר 2 ניסיונות אובדניים אובחנתי בבית חולים ציבורי כבעל הפרעה דו קוטבית ופסיכיאטר רשם לי למודקס 100מ"ג ו2 מ"ג קלונקס. את הלמודקס הפסקתי אחרי חודש(פריחה וכו') ואת הקלונקס המשכתי עד היום. החלטתי שאני זורק את הקלונקס לגמרי ומנסה ציפרלקס. הרופא המטפל רשם לי 5מ"ג ואחרי כמה ימים להעלות ל10מ"ג. *כמו כן הייתי מכור לאלכוהול, אך הפסקתי לחלוטין לשתות כי זה מפריע לציפרלקס. שאלתי העיקרית האם אני יכול לערער על האינטייק שבוצע בביה"ח ציבורי תחת 2 פסיכיאטרים בכירים, מתמחה ו2 עובדים סוציאלים? יש לציין שקיבלתי כמה הערכות מפסיכיאטרים באופן פרטי והם אמרו לי שמדובר בחרדות וOCD והם לא רואים סימנים של מאניה דיפרסיה, אך הסבירו לי שהאינטייק מחייב. כמו כן רציתי לשאול לגבי התרופה אגומלטין (ולדוקסן), רופאת המשפחה לא יודעת עליה כלום והאם אני יכול לקנות אותה באופן פרטי? שמעתי על טופס 29 משהו כזה? אשמח לתשובה *בן 33 ללא עבודה ולא יוצא מהבית מהפחד

שלום ד"ר הידש, אני לא מצליחה להבין מה ההבדל בין הפרעות נפשיות לבין מחלת נפש. האם תוכל להסביר לי או להפנות אותי למאמר בשפה פשוטה שאוכל בעזרתו להבין? תודה רבה לך ושבוע טוב מיכלי

אני בת 29 בהריון ראשון בשבוע 20. אני מתמודדת עם מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה. יש לי פסיכיאטרית קבועה בקהילה מטעם קופת החולים. אני נוטלת למוגין 275 מג, סרוקוול 800 מג ומירו 30 מג. הלמוגין יחסית חדש , כמעט חודשיים שאני לוקחת אותו. לפני כן הייתי לוקחת טגרטול 1000 מג ביום. מאז ההחלפה של התרופות יש לי דיכאון, אני ממש ממש עצבנית ברמה של התקפי זעם , עצובה, פסימית, חרדתית, עם תחושות מועקה וקפיצות מצב רוח קיצוניות . ככל שההריון מתקדם התחושות הללו רק מתגברות. הפסיכיאטרית אמרה שאין כ"כ מה לעשות חוץ מלהמתין להשפעה של הלמוגין לעלות במינון עד 300 מג. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. למי אני יכולה לפנות לעזרה? כבר עברתי 2 אישפוזים מאוד קשים בחיי ואני לא רוצה להגיע לשם.

שלום וברכה, אני ביפולארי מאובחן. מטופל בליתיום. לאחר תופעות לוואי שלא יכולתי לסבול וכמובן אפיזודה מאנית.. הפסקתי לקחת את הכדורים. כרגע במאניה. מחפש טיפול אחר. לכדורים אני לא אחזור לעולם. תודה

היי, רציתי לשאול .. איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ? האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי? מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ? מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

האם הפרעת חרדה מוכללת שממנה התפתיח דיכאון יכולה לגרום לתנודות במצב הרוח ?? כלומר בבוקר להרגיש הכי רע בעולם חרדות דיכאון ומה לא ואחרי הצהריים פשוט הכל נעלם ??? האם היא יכולה לגרום למה שנקרא קניות רגשיות? למה רק בבקרים ההפרעות הדיכאון והחרדה הם מהקשים ביותר ובצהריים פשוט הכל בסדר ממש כך הכל בסדר לא חש את בחרדה ולא את הדיכאון , אבל כשאני יושב לבד עם המחשבות שלי הכל מתפוצץ לי בפנים , זה יכול להיות שאני בסדר גמור ואחרי שעה אני האדם הכי עצבני בעולם ולא רוצה לדבר עם אך אחד , פשוט תנודות במצב הרוח הזה עייפו אותי לגמרי מטופל בלוסטרל 200 עובד ומתפקד, אבל נמאס לי מהתנודות האלה וכשאני מנסה לקרוא באנטרנט על התופעות האלה ישר מקפיץ אותי למניה דפרסיה ואני נחרד עוד יותר , שאולי הקניות הרגשיות שלי שמעלמים לי קצת את החרדה והדיכאון אלה חלק ממנה דפרסיה , אני מבולבל לגמרי ,,,, ללסטורל 200 במשך חודש ואסיוול לפני שינה וזפרקסה 2,5 מ״ג לפני שינה

שלום, השאלה שלי היא כזאת. האם אדם כמוני שאובחן ומודע לכך שהוא נוטה למעברים חדים במצב הרוח ובתדירות לא נמוכה - אך יחד עם זאת מעולם לא חוויתי מאניה דרמטית אלא היפו-מאניות שבמקרים בודדים בעיניי היו קיצוניות ועל גבול המאניה - שכרגע מאוזן עם למיקטל 75, דפלפט כרונו 1000 מ״ג, וראפמיל 480 מ״ג (שעובד גם כאנטי-מאני) וליריקה 450 - 150 מ״ג בוקר-צהר-ערב - יכול לקחת תרופה כמו אטנט (שהיא עדינה בהשוואה לריטלין לפחות עבורי) להפרעת קשב וריכוז. אני מאובחן וגם סובל בחיי היומיום מADD. אפשרי? האמת שאני כבר לוקח וממש לא מרגיש שזה עומד להעיף אותי לאחד הקצוות. השאלה השניה היא, במידה והוספתי דפלפט ללמיקטל שכבר הייתי איתו במינון 125 מ״ג. בכמה צריך לחתוך את מינון הלמיקטל כדי להימנע מפריחה? ליתר ביטחון ירדתי ל50 מ״ג. וכמה זמן צריך לעבור מאז השילוב הנ״ל כדי שאוכל להיות שקט לגבי נושא הפריחה? תודה רבה!

שלום רב, הייתי רוצה לדעת בבקשה כמה זמן אורך בדרך כלל התקף מאניה או היפומאניה והאם האדם שחווה את ההתקף יזכור את כל מה שקרה ויכיר בנזק שגרם? הבנתי שהעייפות בדרך כלל היא שגורמת להתקף לדעוך. האם זה נכון?

מאובחן עם הפרעה דו קוטבית, הפרעת אישיות גבולית, OCD והפרעת פאניקה. ניסיתי כמעט כל תרופה בשוק. הייתי מאושפז 3 פעמים. כיום מקבל 300 מ''ג למוגין 1000 מ''ג דפלפט 15 מ''ג אריפליי 500 מ''ג רמוטיב 100 מ''ג נוזינאן לשינה קסנקס לטיפול בפאניקה חרדה והרגעה. הבעיה שהכי מפריעה לי זה שינויים קיצוניים במצבי הרוח, לא אפיסודות של מאניה אלא יותר שינויים יום יומיים ללא שליטה. הדבר הכי מפריע לי כרגע זה שאני לא מסוגל לבכות ולצחוק ללא שליטה ואני לא מבין למה בלי קשר לסיטואציה. אשמח אם אולי תוכל לעזור לי אפילו קצת כי באיזהשהו מקום אני כבר אובד עצות. יש לציין שאני כן גם מקבל פסיכותרפיה פעם בשבוע אצל פסיכולוגית שדווקא עזרה לי בפוסט טראומה כאלה ואחרות. תודה.

שלום בהמשך למה שנכתב למטה לבן זוגי שונתה האבחנה לסכיזואפקטיב. כרגע יש קולות וסימני דיכאון והוא במעקב פסיכיאטרי צמוד. ברצוני רק להבין האם בהפרעה זו יכולים להיות לעיתים התקפי דיכאון ולעיתים התקפי מאניה או שבדרך כלל יש רק אחד מהם? במידה ומקפיד לקחת תרופות האם זה יכול למנוע התקפים חוזרים? אודה לתשובתך

אני בת 18 וכבר כמה זמן שאני מנסה לברר איך לקבוע אבחון להפרעה דו קוטבית .. יש לי חרדה חברתית אז זה לא כל כך פשוט מבחינתי פשוט ללכת לרופא משפחה או לדבר עם ההורים ולבקש עזרה עם זה. אני רוצה לעשות את זה באופן עצמאי ודיסקרטי מההורים שלי. השאלה שלי היא בעצם היא למי לפנות עם הבקשה, אם זה עולה כסף או כל מידע שיכול לעזור לי עם זה...

מהי מאניה דיפרסיה? כיצד ניתן לאבחן מאניה דיפרסיה? האם יש טיפול? האם מאניה דיפרסיה וציקלותימיה הן אותו הדבר? תודה וסליחה על החפירה הארוכה..

שלום, אמא שלי חלתה כנראה במאניה דיפרסיה. בשנה האחרונה היא נעה בין דיכאון בלי כדורים לבין מאניה כשהיא מקבלת כדורים. היא כבר כמעט חודשים על מייצבים שעדיין משאירים אותה במאניה. למרות שקרה דבר מוזר ואתמול היה נדמה כאילו צללה לדיכאון. החלה לבכות ולהרגיש תחושת פחד והצטערה על כל מה שעשתה כמו התפכחות והיום בבוקר שוב רצה להוציא כספים וחזרה לדבר הרבה ולחוסר שקט. פתחה חשבון נוסף בבנק. פתאום גילתה שיש לה סכום של כסף מפעם לא הבנתי אם זה קשור לפנסיה או לא אבל כנראה תבזבז אותו בחודש וזה הרבה כסף. שאלתי היא - מה אנחנו המשפחה יכולים לעשות? מה ההשלכות של להביא מסמך רפואי שמוכיח שהיא חולה ולא לתת לבנק לאפשר לה להוציא כמויות של כסף. אבא שלי רוצה לנתק אותה מהחשבון שלו אבל על החשבון שלה הוא בכלל לא רשום וזו בעיה בפני עצמה. מה עושים? אנחנו כל הזמן מחכים או שתבוא הוצאה לפועל או שהיא תגיע לכלא... החובות עצומים

שלום, התחלתי לקחת סימבלטה במינון 30 מ"ג ליום, ובעתיד אעלה ל-60 מ"ג - נגד חרדות ודכאון קשים. אני לוקחת ארת הכדור כבר שבוע - ונדמה לי שהוא גורם לי לדפיקות לב מואצות, או שאולי להגברה של התקפי חרדה - האם זו יכולה להיות תופעת לוואי, ובמידה וכן, האם היא זמנית ותחלוף? אני סובלת מלחץ דם גבוה ומטופלת בנורמיטן. בנוסף, האם כדאי לקחת את הכדור בבוקר או בערב? תודה רבה

פעם נעזרתי בפורם לא יודעת אם את זוכרת....אשמח להעזר שוב.... לפני כשלושה חודשים נפטרה אימי, לא הצלחתי לישון, דברתי ללא הפסקה ועוד. אובחנתי כהיפומנית הייתי מאוד חרדתית לא ממש נהניתי מזה..סבלתי והסביבה לא הבינה... קבלתי כדור סרוקואל 50 מג' שעזר ואני גם בטיפול פסיכותרפי. הפסיכיאטרית אמרה שאצטרך לקחת כחצי שנה את הכדור..מעולם לא נטלתי כדורים כאלה ומעולם לא חוויתי משהו כזה .. השאלה שלי האם היפומניה יכולה להופיע פעם בחיים ולא עם מחלה נלווית כמו מניה דיפרסיה או פסיכוזה או הפרעת אישיות? אני בת 51 ללא רקע של בעיות נפשיות.. אני פוחדת שאולי יש לי מחלת נפש שלא ידעתי עליה..או בכלל אם יהיו אפיזודות חוזרות. האם אפשרי שפשוט לא אצטרך כל החיים לקחת כדור? ויהיה רק לחצי שנה? אני כרגע גם מדוכאת ומרגישה אשמה על מה שהיה ובושה..למרות שהמטפלת שלי אומרת שאין על מה... חזרתי לעבודה ואני די בסדר, אני פוחדת שתהיה עוד אפיזודה של היפומניה או שאובחן כמניה דפרסיה...איך אדע? האם יכולה לבוא היפומניה אחת וזהו? ואחר כך הכל יחזור לקדמותו? והאם יש קשר לגיל המעבר?

שלום רב, מבקשת לברר האם אדם בריא, ללא רקע של מחלות נפשיות, אף לא בקרב בני משפחתו, יכול ללקות בהתקף פסיכוטי - תקופה של התקפי זעם המלווים בקללות נוראיות?.. האם ניתן להבין את ההתבטאויות הנוראיות לכך שהן פורצות ללא שליטה??.. תודה

שלום, גיליתי שאני סובלת ממאנינ דיפרסיה וכי אחוז העברת המחלה לילדים גבוה מאוד האם במקרה כזה יש השתתפות הקופה בתהליך תרומת ביציות? תודה

שלום, גיליתי שאני סובלת ממאנינ דיפרסיה וכי אחוז העברת המחלה לילדים גבוה מאוד האם במקרה כזה יש השתתפות הקופה בתהליך תרומת ביציות? תודה

היי, אני בת 37, מטופלת פסיכיאטרית ופסיכולוגית מגיל ההתבגרות – בהתחלה בגלל דיסתימיה שאחרי התחלת טיפול בכדורים הפכה לדיכאון עמוק עד אובדני. בהמשך הצטרפו עוד שלל אבחנות, חלקן פסיכיאטריות כמו הפרעת אישיות גבולית וסכיזואפקטיב (השנייה בגלל התפרצות פסיכוטית בעקבות שימוש בסמים, והמשך שינויי מצב רוח קיצוניים עד אובדנות - מאניה "טבעית" לא היתה לי אף פעם, הגעתי למצב כמעט מאני רק בעקבות נוגד דיכאון מסוים). היום אני נוטה "לאבחן" את עצמי בפוסט טראומה מורכבת, אחרי ששמעתי על האבחנה הזאת ובאמת במשך החיים שלי צברתי אוסף של טראומות – חלקן שחזורים של טראומות ישנות, וחלקן "חדשות" שלא ציפיתי להן בשום צורה.. בשנים האחרונות אני מקבלת שירותים של דיור מוגן דרך סל שיקום, אבל מרגישה שהמצב התפקודי רק הולך ומידרדר.. לפני זה עוד הצלחתי להתמיד חלקית לפחות בעבודה במפעלים מוגנים ומרכזי הכשרה (כמו חנות ובית קפה של עמותת שכולו טוב), אבל מאז האשפוז האחרון – שהשחרור שלי ממנו גם נדחה כי בדיוק התחילה תקופת הקורונה עם הסגר הראשון – אני בקושי מצליחה להוציא את עצמי מהבית ופחות ופחות מצליחה לעמוד בהתחייבויות שלי ואפילו בהחלטות שאני מקבלת ביני וביני.. על עבודה, כמובן, אין כבר שלוש שנים מה לדבר בכלל. דווקא הדחייה של השחרור מהאשפוז האחרון היתה במובן מסוים גם לטובה, כי עברתי לרופאה אחרת באותה מחלקה, שהחליטה לנסות איתי טיפול DBT בשיתוף עם עוד אשת צוות מהמחלקה – וזה עזר לי להגיע למצב שהצלחתי לוותר על המחשבות האובדניות שליוו אותי רוב חיי והחמירו מאוד באותו אשפוז עד הטיפול. אחרי שהשתחררתי, חיפשתי טיפול דומה מסובסד או בתקציב שאוכל לעמוד בו, אבל בקופ"ח שלי אמרו שיש רק קבוצתי. למרות שאני לא טובה בקבוצות הסכמתי לנסות, אבל שם נתקלתי בבעיה חדשה שנראה לי שהחמירה עוד יותר את המצב שלי: התנסיתי שם בפעם הראשונה במיינדפולנס וגיליתי שזה עשה לי אפקט הפוך מהמצופה, נראה לי שאפשר להגדיר את זה ככה.. נכנסתי לתקופה של חרדות ותפקוד נמוך מאוד, עד שגם לפגישות של הקבוצה לא הצלחתי להגיע. לקח לי זמן גם להבין בעצמי מה חוויתי ועד היום אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף.. מה שאני מבינה היום זה שאני נכנסת לחרדות מלחוות את המציאות - התברר לי פתאום שרוב החיים שלי אני בעיקר בורחת מהחיים: אם לא לסמים (נקייה כבר 5 שנים) אז למסכים או לספרים – אולי הבריחה הראשונה שלי מהמציאות עוד בילדות – או מה שאני מגדירה כ"בריחה פנימה" למחשבות פילוסופיות ופנטזיות. בחודשים האחרונים אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש - כבר שנתיים אני מחזיקה את עצמי בשיניים לא להתאשפז – בעיקר בגלל שאין מי שידאג לחתולים שלי.. אבל כבר חודשיים שחזרו לי מחשבות שמתקרבות להיות אובדניות שוב ואני פוחדת שהמצב יחמיר עוד (הפסיכיאטרית והצוות של הדיור המוגן מעודכנים, אבל נראה שאין להם ממש תשובות חוץ מתרופות שלא מספיק עוזרות, ולהיות עם יד על הדופק ולפנות למיון במקרה הצורך). בבקשה, אם יש לך רעיון לפתרון כלשהו בשבילי שלא דורש מאות ואלפי שקלים בחודש שאין לי מאיפה להביא (בכל זאת חיה רק על קצבה, שוכרת דירה ומגדלת שני חתולים שאם היה לי למי למסור הייתי מוותרת עליהם גם אם בצער רב...) אודה לך מאוד. וסליחה על האורך...

אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוגית אבל קשה לפספס את זה שאחותי לא נורמטיבית בלשון המטה. היא נכנסת לדיכאון מז'ורי אבל מעבר לכך- יש לה התקפי מניה, כמו כן היא מתנהגת באופן לא נורמטיבי לחלוטין (יכולה לשתף או לשאול זרים גמורים על הרגלי המיטה שלהם לדוגמה, אובססיבית , התקפי קניות מופרזים, התקפי זעם ,מניפולטיבית , מפרשת סיטואציות באופן מעוות ואפילו הפוך ועוד) לי אין ספק שיש לה הפרעת אישיות או מניה דיפרסיה. הבעיה שלה לא מסתכמת בדיכאון. היא הולכת לפסיכיאטרים ומאובחנת רק בדיכאון . כמובן שהיא טוענת שאין לה מניה , היא מכחישה גם מולי. היא לא הולכת אליהם כשהיא במניה ומכחישה כל סימן שלה. באבחונים שלה - רק דכאון פסיכיאטר אחד אמר מניה דיפרסיה - היא צעקה עליו והוא שינה (לדבריה) פסיכאטר אחר - הפרעת אישיות לא ספציפית , כעסה עליו והלכה למישהו אחר. מה שקורה שלמעט הדיכאון שום דבר אחר לא מטופל. הסביבה סובלת ויש גם ילד בסיפור.